נכנסתי לבית וסגרתי אחריי את הדלת בעדינות. הרי אני לא רוצה שכל הית יראה אותי בוכה כמו מטורפת, ולמזלי אף אחד לא היה בבית. או בקומה התחתונה לפחות.
עליתי במהירות לקומה העליונה ונכנסתי לחדר שלי. סגרתי אחריי את הדלת ונעלתי.
הרגשתי איך הדמעות מציפות את עיניי מחדש וכיצד אני קורסת כנגד הקיר.
הראש שלי כאב מרוב הדמעות וההתייפחויות, הידיים שלי רעדו והרגשתי ריקנות עצומה בכל חלל הגוף.
אז ככה מתחילים החיים בלי בן.
-נקודת המבט של בן-
עישנתי עוד סיגריה בחדרי. מה שאני לא עושה בדרך כלל. למעשה לא עושה בכלל.
כיביתי אותה על השידה מעץ שלי ולא שיחררתי את העשן שחנק אותי. רציתי להיחנק.
נשכבתי על הגב והנחתי את זרועי על עיניי.
״איפה אתה אלוהים, הא?! איפה אתה כשצריך אותה?!״ קראתי בצעקה והעפתי את זרועי מעיניי.
״לחצות את ים סוף לשניים אתה יכול אבל לתת לי טיפת שכל זה לא?!״ המשכתי לצעוק ולהאשים אותו כאילו הוא באמת קיים.
את הדבר הכי טוב שהיה לי הרסתי וגם זה מתוך שיגעון רגעי. רק מלראות את המבט הזה בעיניים שלה הרגשתי איך אני שונא את עצמי יותר ויותר.
הנחתי את הזרוע בחזרה על עיניי. רציתי לשתות עד שאני ארדם, הפיתוי היה גדול מספיק אבל הבטחתי לעצמי שאני הולך להפסיק עם זה.
שמעתי את הדלת נפתחת ונשפתי בכעס שגאה וגעש בי.
״מי שנכנס אני מוריד לו ת׳ראש!״ איימתי בצעקה כשעיניי עדיין מכוסות. אין לי ראש לאף אחד היום הזה. או החודש הזה.
״שנה אני לא פה וכבר הצטרפת לדאעש?״
שמעתי קול מוכר וישר הורדתי את ידי מעיניי.
״שלום גם לך.״ חייכתי חיוך קטן. הילדה הזו תמיד באה בתזמונים הכי לא טובים.
״מה שלום האח הקטן שלי?״ היא נכנסה לחדרי והתיישבה על ידי.
״הכל רגיל,״ שיקרתי והיא גיחכה בזלזול.
״לפני שנייה איימת להוריד למישהו ראש, אתה בטוח שהכל בסדר?״ היא שאלה ונאנחתי.
״סתם נפרדתי מחברה שלי,״ סיפרתי באגביות, כאילו זה בכלל לא אכפת לי למרות שטל היא הבן אדם היחידי שאני יכול לחשוב עליו כרגע.
״אם אתה נפרדת ממנה, למה אתה ככה?״ המשיכה לתשאל אותי והנחתי את ידיי על עורפי בעצבנות.
״כי אני אוהב אותה!״ צעקתי ושני נבהלה. נשמתי עמוק וריסנתי את עצמי במהירות, הרמתי את ידי בהתנצלות ונשכבתי לאחור על המיטה.
״אז למה נפרדת ממנה?״ שאלה באי הבנה והנדתי בראשי.
״כי אני מטומטם,״ השבתי בכלליות.
״הכל יסתדר בן- בן.״ היא נשכבה לצדי וליטפה את פניי באיטיות מרגיעה ונעימה. הנהנתי כמקבל את דבריה ועצמתי את עיניי.
״מתי את חוזרת לצרפת?״ שאלתי בלחש.
״לא בקרוב, אתה תצטרך לסבול אותי ואת דור לעוד הרבה זמן,״ השיבה וחייכתי. התגעגעתי לגבר הקטן.
התיישבתי וקמתי מהמיטה. שני קמה אחריי ויצאתי לסלון.
״בן!״ דור בן החמש קרא בהתלהבות ורץ אליי, תפסתי אותו והרמתי אותו.
״והנה הגבר שלי!״ זייפתי שמחה והרמתי את ידי לכיף.
הם הגיעו בתזמון מצוין.
הורדתי את דור בחזרה לקרקע ועיניי ריצדו בחלל הסלון, פניי התרצנו בשנייה שהבטתי באבי ומבטינו הצתלבו.
-נקודת המבט של טל-
״טל?״ קולה של אימי נשמע ונקישות הנעליים שלה התקרבו לחדרי.
״כן?״ ניסיתי בכל כוחי לגייס קול עמיד, חזק ולא רועד. ניגבתי מהר את דמעותיי והתקדמתי בכדי לפתוח את הדלת.
״למה לא הודעת לי שהגעת?״ שאלה ופניה התרככו בשנייה שרק ראתה איך אני נראית והבינה את הכל.
״טלטול...״ אמרה בניחום אימהי וחיבקה אותי. חיבקתי אותה חזרה אך לא בכיתי. לא היה לי כוח לבכות, אחרי שעה של בכי אני לא בטוחה שיש עוד דמעות במאגר שלי.
״הכל יהיה בסדר,״ אמרה בנימה מבטיחה ומחתה את דמעותיי היבשות בעזרת אגודליה. חייכתי חיוך קטן והנהנתי.
״את רעבה? צמאה?״ שאלה בדאגה והנדתי בראשי.
״הזמנו סרט למטה, את רוצה לראות?״ שאלה והנדתי בראשי שוב. רציתי להיות לבד עם האזניות והשירים שלי ולהתמרמר על החיים.
אימא הנהנה וירדה לסלון.
סגרתי את הדלת ונזרקתי על המיטה, התכסיתי עד לצווארי והמשכתי להתייפח בעצב.
לא הייתי צריכה להסכים מהתחלה לעזור לו בפאקינג מתמטיקה. הייתי צריכה להגיד ׳לא׳ ואז כל זה לא היה קורה.
אבל בן... הוא כובש, אי אפשר להגיד לו לא, כי מספיק רק חיוך קטן אחד ואני נופלת חזרה לזרועותיו.
--
כבר מריחים את הסוף.
פרק קצר אז 70 ואני ממשיכה❤️
אני ממש אשמח אם שתפו תסיפור, תפרסמו אותו ותקראו גם את ״חטופה״ שבעיני הרבה הוא יותר יפה מהסיפור הזה (בעיניי לא כי אני מחוקה על בן אבל אני לא דוגמא😅)
YOU ARE READING
Take care
Romance-גמור- טל שטרן היא השקטה של השכבה, עם חברה אחת קרובה וספרים שממלאים את הזמן הפנוי שלה היא מנהלת חיים שקטים ורגועים. אהבה זה לא בדיוק הקטע שלה, להבדיל מאחותה התאומה נופר שמטפחת זוגיות רבת שנים עם בן הזוג שלה ערן. היא לא שמה לב שהאהבה שבכלל לא ציפתה ל...
