הילדים של פרסבת'

פרסי | אני רואה את הבן שלי.

שלוםםם! 

התגעגעתם?

טוב, אני לא אחפור. תהנו!

********************************************************************

כשיש לך ילדים, קשה שלא לראות בהם את הילד שאתה היית. חבל שהילדות שלי לא הייתה הילדות הכי טובה שאפשר לבקש. המבט העצוב בעיניים של ג'ייסון כשהוא התיישב ליד השולחן לארוחת צהריים קרע אותי מבפנים, כי בדיוק אז נצץ בעיניים הכחולות, הכמעט דומעות שלו גוון ירקרק - כמו שלי, רק יותר עצוב. בהאנטר ומדיסון בובופיט, ראיתי את אימם - ננסי. בעיניים שלו, של הילד שנמאס לו להיות החכם, הישר, הכל כך קל לניצול, ראיתי את העיניים שלי, הילד שרק רוצה להיות החכם הזה - והניצול הוא הדבר היחיד שנותר לו. הפכים גמורים. אבא ובן. שניהם רק מייחלים להיות בצד השני. האחד רוצה להיות חכם, בולט, שהמורה מחמיאה לו בכל שיעור על התשובות, והשני רק מייחל להיות טיפש, כי אם יהיה טיפש, החיים שלו יהיו כל כך קלים. התת מודע שלו לא יעסיק אותו בשאלה הקיומית של מתי ואיך בדיוק יחרימו אותו - בלי שהוא בכלל ידע, אף אחד לא יעתיק ממנו, אף אחד לא יאיים עליו - זה כל מה שהוא רוצה. להיטמע. להיעלם. להיות ממוצע.

"איך היה היום הראשון בבית הספר, ג'ייסון?"

"היה כיף." הוא אמר, אבל המבט שלו הסגיר אותו.  נזכרתי ביום בו לקחתי אותו מבית הספר כשהוא היה בכיתה ב'. הוא סיפר לי שהיה מבחן. חשבתי שזה מוזר, כי לא היה מבחן שג'ייסון בן השבע לא ישב ולמד לקראתו במשך שבועיים. בוחן פתע, הוא קרא לזה, אבל מאוחר יותר התגלה שזה ממש לא סתם בוחן פתע. זה היה מבחן לזיהוי מחוננים, וג'ייסון עבר אותו בהצלחה, ואפילו בקלות. אני זוכר כמה שמח הוא היה. הוא תמיד ידע שמשהו שונה אצלו, ועכשיו, סוף כל סוף, הוא ידע מה. למרות שזה. נשמע כמו גילוי מושלם, זה ממש לא היה אחד כזה. מאז הגילוי,  הוא נאלץ להסתובב עם כותרת מעליו - "המחונן היחיד בכיתה", "137 נקודות IQ", "רק 3% מהאוכלוסיה", והשלט הכביד עליו. כולם הסתכלו על השלט, נשאו אליו עיניים, והחליטו לנצל את ג'ייסון עד הסוף -בלי באמת להסתכל על ג'ייסון, עד שלא נותר בו יותר כוח. אבל ג'ייסון לא הבין את הנזק שהם עשו. ג'ייסון היה רק ילד בן שבע.  ג'ייסון לא הבין את הפחד שהיה לו אז, שבגללו הוא נתן לכולם לדרוך עליו. ג'ייסון רק רצה להיות נאהב, ואם כדי להיות נאהב הוא צריך לתת לאחרים להעתיק את שיעורי הבית שלו, או את המבחן שלו, או לצלם למישהו סרטון הדרכה באורך מלא על החומר במתמטיקה, זה בדיוק מה שהוא יעשה. אפילו לא יתלונן. כי לג'ייסון זה נראה טבעי. כי הכל בסדר. כי היה כיף היום בבית הספר. 

"אתה בטוח, ג'ייסון? זה לא נראה שהיה לך כיף." 

"כ-כן, אבא..."

"תראה... אני יודע שאני לא בדיוק כמו אמא שלך... טוב, אני ההפך הגמור מאמא שלך, אבל אתה יכול לשתף אותי. אני מבטיח שאני אנסה להבין."

"פשוט... נמאס לי. נמאס לי שהם לא רואים אותי."

"למה אתה מתכוון?"

"הם לא רואים אותי. הם רואים את ג'ייסון המחונן. את ג'ייסון שיכול לעזור להם בשיעורי הבית. את ג'ייסון שטוב במתמטיקה... וזהו. אני יותר ממחשבון, אבא."

"אני יודע שאתה יותר, ג'ייסון." התקרבתי אליו, "אני רואה אותך."

"חבל שאתה לא תלמיד בבית הספר שלי."

"תאמין לי שלא היית רוצה אותי כחבר לכיתה. יש סיכוי טוב מאוד שהיו מסלקים אותי כבר ביום הראשון."

"אני יודע." הוא חייך.

"ג'ייסון... כשהייתי תלמיד, כל כך רציתי להיות תלמיד כמוך- "

"תאמין לי, אתה ממש לא רוצה להיות תלמיד כמוני."

"תן לאבא שלך לסיים בבקשה. כשהייתי קטן יותר, החיים כתלמיד כמוך נראו לי מושלמים, אבל היום אני מבין כמה קושי יש בהם. אתה חייב תמיד לעמוד בציפיות, לעזור לכולם, לתת כל כך הרבה מעצמך... כל זה עם חיוך. מה שאתה עובר לא פשוט בכלל, ג'ייסון, ואני רואה אותך. אני רואה אותך באמת. עם כל הפגמים שלך. עם כל הבעיות. עם כל מה שאתה נותן מעצמך. אבל אני רואה גם משהו אחר. אני רואה את השלמות שהיא ג'ייסון. אני רואה איך אתה עומד בכל זה. אתה חזק, ג'ייסון. חזק יותר מכל מה שהאנטר בובופיט יכול לדמיין לעצמו, ואני גאה בך. אני אוהב אותך כל כך, וזה כל מה שאתה צריך לזכור. שלא משנה כמה מדיסון והאנטר בובופיטים יצוצו בחייך, תמיד יהיו גם אמא אנבת', אבא פרסי, זואי, דודה אסטל, דוד פראנק, דודה הייזל, דודה פייפר, דוד ליאו, ואפילו דוד ג'ייסון ששומר עלייך מאיליסיום. כולנו אוהבים אותך. כולנו רואים אותך באמת." אמרתי, וכשהבטתי למטה, ראיתי את ג'ייסון מחבק לי את המותניים. ילד קטן, הילד שלי, שאני סוף סוף רואה באמת.