על אהבה ושטויות אחרות

החוצפנית ששברתי לה את הלב

תגידי לי איך את לא מתביישת להופיע פה ככה פתאום? עם החיוך הענקי שלך והחברות שלך, מצחקקת לך בקולי קולות כאילו את לא מבינה בכלל שאנחנו נמצאים בשבעה וכל כך חשוב לך להראות לי כמה את בסדר בלעדיי שזה פשוט לא מעניין אותך שמסביבך אנשים בוכים העיקר שאני אראה כמה טוב לך וכמה את צוחקת.
יושבת רחוק ממני, לא מביטה, דואגת שאשמע אותך. שנה שלמה שלא שמעתי את הצחוק הזה ולא הבטתי בך. את קמה עם החברות שלך, ואתן עוברות לידי. את מרימה את הראש, מסמנת לי עם השפתיים שלך "היי" וממשיכה ללכת. השפתיים שפעם נישקו אותי אינספור נשיקות.
השמנת, את יודעת? אבל זה מחמיא לך. את נשית יותר עכשיו, כולך מקרינה נשיות. איך לא שמתי לב שפעם היית כל כך ילדה? וכשאת עוברת לידי אני מת להריח שוב את הבושם שלך, את הריח שפעם כל כך אהבתי. כשנפרדנו ביקשתי ממך שתתרחקי ממני כי אני לא יכול יותר להריח אותך כי אז אני פשוט לא ארצה שתלכי לעולם. אבל אני לא מריח את הבושם שלך כי יש ממך ריח אחר, זר, אני לא מכיר את הבושם שהחלפת ואיך הצלחת להחליף ככה את הבושם האהוב עליי? מאז שאני מכיר אותך את עם אותו הבושם, כבר ארבע שנים ופתאום את מחליפה? ככה את זורקת את הריח שלך שהכי אהבתי בעולם?
ואולי זה דווקא טוב כי עכשיו את זרה לי והריח שלך זר לי וזה פחות כואב כשאת ככה עוברת, זורקת לי "היי" מרוחק. אני מכיר אותך ואני יודע שאת מתה שאתן לך טיפה תשומת לב כדי שתרגישי שכן היית חשובה לי אבל את לא מבינה שאני לא יכול לתת לך כלום כי כל כך אהבתי אותך.
כל כך אהבתי אותך אבל אף פעם לא הבנת את זה. תמיד רצית שאתן לך את כל מה שלא יכולתי לתת. לא יכולתי. ואת החלטת שבגלל שאני לא יכול לתת אז אני לא אוהב אותך. היית כל כך קשה אליי.
אהבתי אותך ושנאתי את כל העולם שלך. לא יכולתי לאהוב את הבית שלך ואת המשפחה שלך ואת החברות שלך ואת הישוב שלך, את לא מבינה כמה אתם שונים ממני וכמה אתם מוזרים כולכם? ועדיין כל כך אהבתי אותך. את היית הראשונה שלי בלב, הראשונה שאהבתי, הראשונה שנגעתי והראשונה שנישקתי. ואני לא יודע אם אי פעם תגיע בכלל מישהי אחרת, כי אני לא אחד כזה שמתאהב. אני אף פעם לא מתאהב ואף פעם לא מחפש אישה ואיכשהו בלי לשים לב את נכנסת לי ללב כל כך עמוק.
את זוכרת כמה זמן התכחשתי לזה? היית צריכה להכריח אותי להודות שאני פשוט רוצה אותך. ואז היה לנו טוב. כל כך אהבתי אותך. את הפכת אותי למאושר, בכלל לא ידעתי לפני זה שהיה לי חסר משהו..
והיה לנו טוב. ואז התגייסתי ונהייתי כל כך עייף. לא היה לי זמן לכלום, ובכל פעם שהייתי איתך המשפחה שלי והחברים שלי היו מציקים לי שאני יותר מידי איתך ובכל פעם שהייתי איתם את היית אומרת שאני לא אוהב אותך ולא רוצה להיות איתך. והייתי בצבא במשך 20 ימים ולא היה לי פלאפון ולא הייתי ישן והייתי בשטח וכשהייתי חוזר הביתה לא יכולתי ללכת לישון כי אז את היית נעלבת. איזו חוצפה יש לך להעלב כשכל הזמן הייתי עסוק בלהראות לך כמה אני אוהב אותך? ולך אף פעם זה לא היה מספיק. ולא הצלחתי להכניס אותך לבית שלי, זה היה מלחיץ אותך ואז זה היה גם מלחיץ אותי ואז לא הייתי נח אף פעם, אז ביקשתי ממך את השבתות שלי שישארו לי לעצמי. שיהיה לי זמן לנשום כי בצבא אני לא נושם, אני עוצר את הנשימה שלי במשך שלוש שבועות עד שאני סוף סוף מגיע לבית שלי, למשפחה שלי, לחברים שלי, אלייך. ואת חשבת שאני רוצה זמן לנשום בלעדייך ואת אמרת לי שכל מה שיש לנו זה שבתות, אז איך אני מעז להחליט שאני לא רואה אותך בשבתות? אז נתתי את כל מה שיש לי בכל יום שישי ובכל מוצאש שבו היה לי זמן. לא הייתי רואה חברים ולא כלום, הייתי רק איתך. וזה לא היה מספיק לך. כי היית רוצה גם שבתות.
היית מתחננת בפניי שאבוא אלייך שבת או שתבואי אליי ומתי שהוא שיהיה לנו סוף סוף זמן נארמלי. ולא הצלחתי. לא יכולתי להיות אצלך בבית שהרגשתי בו כל כך זר ולא יכולתי שתבואי אליי בשבת בזמן היחיד שיש לי לנשום. לא יכולתי כל השבת לדאוג רק לך. ניסיתי ואכזבתי אותך שוב ושוב ובכל פעם את היית כועסת עליי יותר ובכל פעם אני הייתי מתכווץ יותר ושותק, כי לא ידעתי מה כבר אני יכול לומר לך. מה אני יכול לומר לך שיגרום לך להבין שאני כן אוהב אותך אבל שאני לא יכול לתת יותר?
ואז העניינים הסתבכו והסתבכו וכל מה שאני זוכר מהתקופה הזו זה שאת הלכת והשתגעת ואני כבר לא הצלחתי להבין מה את רוצה ממני. וכל הזמן כשדיברת על חתונה ועל מתי נתחתן ומתי זה יקרה אני הרגשתי שזה לא נכון וזה לא אמיתי ומשהו פה פשוט לא בסדר.
זה ייסר אותי מבפנים. לא הצלחתי להבין מה זה אבל תחושה חזקה שמשהו ביננו לא בסדר. זה גרם לי להתפוצץ מתישהו, אבל זה היה כל כך מודחק שלא ידעתי על מה ולמה אני מתפוצץ בכלל.
אז אמרת לי, קח לך כמה ימים, תעשה התבודדות, תחשוב על זה. למה אתה כל כך כועס? אז לקחתי כמה ימים לעצמי והבנתי שאת לא האישה שאני רוצה בחיי. שכשאני מדמיין את אישתי יש בה כל כך הרבה דברים שאין בך וזה לא שהפסקתי לאהוב אותך כי בעניי עדיין היית מושלמת פשוט לא מושלמת בשבילי. וכל כך אהבתי אותך אבל לא רציתי שתהי אישתי. אז אמרתי לך את זה. אמרתי לך שאני אוהב אותך אבל את לא האישה שאני רוצה בחיי. את לא האישה שאני רוצה להתחתן איתה.
ואת התחלת לבכות. כל כך כעסת עליי. לא היית מוכנה לשמוע את האמת הזו שבתכלס אם תהי כנה איתי את תגידי שגם את כבר ידעת שאת בכלל לא רוצה להתחתן איתי ושאנחנו לא מתאימים אבל פשוט מאוהבים. ולא היית מוכנה לקבל את זה. את שכנעת אותי שאני טועה, ושאת כן האישה שלי והכרחת אותי ללכת ולחשוב על זה ולחזור אלייך עם תשובה סופית. כל כך הרבה מניפולציות עשית עליי, לא נתת לי ללכת, ואת אפילו לא הבנת מה את עושה. את רק אהבת אותי ולא היית מוכנה לחשוב בהגיון.
אז המשכתי ונתתי לך את הכל ויותר מהכל. הייתי מוכן לנסות באמת, כי כל כך אהבתי אותך ואת כל כך התעקשת שזה יכול לעבוד. שאנחנו יכולים להיות ביחד למרות כל השוני שביננו, למרות שאנחנו בכלל רוצים דברים שונים לעתיד שלנו. אז ניסיתי וניסיתי ואת כעסת עליי שאני לא אוהב אותך.
הגענו למצב שאנחנו לא יכולים יותר. שאנחנו חייבים להיפרד.
וסוף סוף הסכמת עם זה והיית שלמה עם זה. סוף סוף הבנת שאנחנו שונים מידי ושאנחנו לא יכולים לגשר את כל השוני הזה.
וכשנפרדנו בכינו שתינו. בחיים לא בכיתי ליד אף אחד ואת יודעת את זה. ליד אף אחד. ובכיתי לך כמו שלא בכיתי בחיים שלי והיה לי כל כך קשה לתת לך ללכת אבל אני החלטתי שזהו. אין מה למשוך את זה. ואת מכירה אותי, את יודעת שאני יכול להיות אדיש וקר אז גייסתי את כל האדישות שיש לי אלייך כדי שלא תצליחי להזיז לי כלום יותר בלב. כלום.
ואת ניסית, מייד אחרי שנפרדנו את שכחת את כל ההגיון ואת כל הסיבות הטובות לכך שנפרדנו ואת התחלת לרדוף אחריי כמו אובססיבית. התקשרת אליי שוב ושוב ושוב. ואני זוכר שאמרת לי כשנפרדנו, הזהרת אותי שאחרי שניפרד את בטח תתגעגעי ותתחרטי ותתקשרי ותשלחי לי הודעות אבל לא הייתי מוכן בכלל למתקפה שלך ולא ידעתי איך לעמוד מולך ומול העקשנות שלך. היית מתקשרת שוב ושוב ושוב ושוב ובוכה לי בטלפון ומתי שהוא קיבלתי חסינות לבכי שלך, גייסתי את כל האדישות שיש לי והיא הגנה עליי ממך. אז את אמרת לי שאין לי בכלל רגש אלייך, ושאף פעם לא אהבתי אותך, ושבכלל נפרדתי ממך הרבה לפני שנפרדנו באמת ורק חיכיתי שגם את תיפרדי ממני.
ואיך את מעיזה לומר לעצמך את כל השטויות האלו? התפוצצתי מעצבים כשאמרת לי את זה כי אני כל כך אהבתי אותך. אבל מה יכולתי לעשות חוץ מלשתוק? הייתי צריך לתת לך לשחרר. ואת כל כך הכאבת לי. היית כותבת לי על הגברים שהיית איתם שהם לא אני, שאת מתמזמזת איתם אבל חושבת עליי ונקרע לי הלב והייתי זורק את הטלפון על הרצפה מול כל ההודעות האכזריות האלו שלך. ואת היית שיכורה ובוכה ומתקשרת שוב ושוב ואני הייתי כועס ומנסה להמשיך הלאה ומה כבר יכולתי לעשות חוץ מלשתוק? מה? לומר לך שאני דווקא כן אוהב אותך ותמיד אהבתי? לומר לך שאני חושב עלייך כמעט כל היום? לומר לך שאני לא יכול לסבול את המחשבה שלך מנשקת מישהו אחר?
מה זה היה עוזר לנו, אה? מה זה היה עוזר לך? ככה בחיים לא היית מצליחה לשחרר ממני. ככה בחיים לא היינו מצליחים לשחרר.
ובסוף שחררת.
חודשיים אחרי הפרידה הפסקתי לקבל שיחות ממך והודעות ממך וסוף סוף יכולתי להתעסק בכאב שלי ולא בכאב שלך.
אני יודע ששחררת. אני רואה את זה כשאת עוברת לידי, זורקת לי 'היי' מרוחק. ואני יודע שאת מתה שאתן לך קצת תשומת לב אבל גם יודע שזה כבר הרבה פחות מזיז לך. עברה שנה ואת נראת הרבה יותר טוב והרבה יותר שמחה והרבה יותר מסתדרת בלעדיי. אפילו שאת בכח מנסה להראות לי כמה טוב לך בלעדיי וזה כל כך מגוחך, אני יודע שבאמת טוב לך.
חברים שלי שמעו שאת מספרת שגילית שבכלל אף פעם לא אהבת אותי. שרק היית צריכה שאני אוהב אותך. שחיפשת את האישור הזה ממני לכך שאת טובה ונאהבת. זה נשמע הגיוני ומתאים לך אבל אני יודע שאת משקרת לעצמך כי איך את מעיזה בכלל לומר שאף פעם לא אהבת אותי? שקרנית. את אהבת אותי בדיוק כמו שאהבתי אותך וזו הייתה כל הבעיה שלנו, שבטעות אהבנו אחד את השנייה למרות שלא רצינו אחד את השנייה.
אבל התאהבנו.

את והחברות שלך מתיישבות ליד אחת מבנות המשפחה שמתאבלת. את מחבקת אותה ואני זוכר איך חיבקתי אותך כשנפרדנו. ועכשיו אני כבר לא יודע מי את יותר. הריח שלך זר לי ואת זרה לי ואני לא יכול לתת לך שום תשומת לב כי מה זה יעזור?
אז אני קורא לחברים שלי ואנחנו קמים ויוצאים מהשבעה, נפרדים מכל האבלים.
את צופה בי מרחוק כשאני יוצא,
נפרדת ממני בלב שלך ויודעת ששוב לא אראה אותך במשך נצח נצחים.
עד הפעם הבאה שניפגש, ואולי אז תהי כבר נשואה עם ילדים.
אני אוהב אותך ואף פעם לא אפסיק לאהוב.