על אהבה ושטויות אחרות

נוסעים סתם

עוד אוטובוס.
לא יודעת איזה קו, לא ממש הסתכלתי,
פשוט עליתי על האוטובוס הראשון שהגיע לתחנה.
רק ליסוע, רק לברוח.
המושבים היו כחולים ורכים, וליד המזגן היה שקע של מטען- לא שיש לי פלאפון להטעין. הבאתי לנהג שטר של עשרים שקל, השארתי את השטר אצלו והמשכתי ללכת רק כדי שלא ישאל אותי לאן פניי מועדות. כי הרי שוב, כמו תמיד- אינני יודעת.
הבטתי באנשים היושבים באוטובוס וניסיתי לזהות , כמו תמיד- מי נוסע כדי להגיע למקום מסויים, ומי נוסע רק כדי ליסוע.
קל לזהות אנשים שנוסעים סתם. הם לא בודקים איפה האוטובוס נמצא- לא אכפת להם. העיניים שלהם עמוקות וריקות גם יחד, כאילו יש להם כל כך הרבה מחשבות והם רק מנסים לברוח.
אני מנסה לברוח.
אני נוסעת רק כדי ליסוע. להשעין את ראשי על החלון, להדליק את הmp, לשים אוזניות וכמו תמיד, לשקוע במחשבות יחד עם הנוף החולף לו.
להרגיש בתזוזה. להרגיש מוגנת.
ותמיד, כשמגיעים לתחנה האחרונה, אני לא רוצה לרדת. בשביל מה לרדת? תתנו לי להמשיך ליסוע. תתנו לי להמשיך לברוח.
הפעם הנסיעה דווקא הייתה ארוכה. השתעשעתי במחשבה שאולי עליתי על אוטובוס לאילת, אבל כבר נסעתי לאילת פעם, והכרטיס שצריך להזמין מראש גם עולה יותר יקר. אז לא, אני לא בדרך לאילת.
אבל הנוף שבחלון היה מדברי, הנוף שאני מעדיפה תמיד לראות.
אני אוהבת את המדבר. אוהבת את השקט. את זה שהרעש היחיד שאני שומעת הוא את רעש המחשבות שלי.
באחת התחנות עלה נער שחום והתיישב במקום הפנוי היחיד- לידי. הוא נשען על המושב, מנסה למצוא תנוחה נוחה, וישר הבנתי.
גם הוא כמוני. גם הוא נוסע סתם.
הוא הוציא נוקיה קטן ומשופשף והכניס אוזניות כחולות לאוזניו. הוא הסתכל על החלון, או עליי.
תהיתי לעצמי אם הוא מזהה אותי כאחת כמוהו. תמיד עניין אותי אם גם עליי קל לזהות שאני נוסעת סתם.
אם אתה נוסע כדיי להגיע למקום מסויים, אני דיי בטוחה שלא תוכל לזהות נוסע סתם, כי זה שונה, זה מיוחד.
אני חושבת שבאיזה שהוא שלב נרדמתי. טוב , לא פלא- עבדתי כל הלילה, מישהו צריך לספסד את כל הנסיעות האלו, ואת האוכל, ואת הצריף הקטן. מישהו שהוא אני. אני ורק אני, כי אין אף אחד אחר.
התעוררתי בתחנה האחרונה והחושך בחוץ כבר הופיע, מסמן את בואו של הערב. לא במפתיע הנער השחום עדיין ישב לידי.
הוא ירד מהאוטובוס ואני אחריו, היחידים שנשארו.
שוב שום מקום. שוב אין לי מושג איפה אני ושוב זה מרגיש כל כך טוב.
ועכשיו, כמו תמיד אני מתיישבת בתחנה ומחכה לאוטובוס הבא שיעבור. והנער השחום גם הוא מתיישב לידי ושולח אליי חיוך קטן ומבין.
קל לזהות אנשים כמוני שסתם נוסעים.