על אהבה ושטויות אחרות

אהובה

אהובה.
כבר כמה פעמים, בזמן האחרון, שלא פתחתי לך את הדלת.
כבר זמן מה , שאת עומדת שם ומחכה שאפתח. לפעמים את גם דופקת בדלת , לפעמים את אפילו מתחננת שאפתח, ובוכה.
אבל אני ?. אני כל כך הייתי רוצה לפתוח, פשוט שאין לי כח. אני שוכבת, שבורה, מרוסקת.. ואם אפילו אנסה לקום, אני אפול. אפול ולא אפסיק לבכות, ואת לא תביני למה אני לא פותחת לך את הדלת.
אני יודעת שזה אולי נראה ככה, שאני לא רוצה שתיכנסי.
אני כל כך רוצה , את אפילו לא מבינה כמה. מזמן לא ישבנו ודיברנו שתינו. מזמן לא החלפנו זיכרונות, מחשבות, מסקנות והבטחות.
אבל, כמו שאמרתי.. אין לי כוחות לפתוח את הדלת.
אני מובסת, החיים הרסו אותי. אני צריכה ממך עזרה. תפרצי את הדלת, תעזרי לי לקום, כי אני שוכבת פה ובוכה, ורגלי אינן מתפקדות, כל המסלולים שעברתי שברו אותם.
ואני בוכה, ולא מפסיקה לבכות. ובין הדמעות אני שומעת אותך שם בחוץ, מתחננת שאפתח. אבל את לא מבינה? אם אנסה לקום, אני אפול. ואני חייבת אותך פה , איתי.. חייבת. רק את יכולה לעזור. רק את מכירה אותי טוב כל כך, יותר ממה שאני מכירה בעצמי, רק את יודעת איך לעזור לי לקום..
ואני מבקשת, תעזרי לי. את לא חייבת, אבל ככה , אוכל תמיד לפתוח לך את הדלת.
בעצם, אפילו לא אצתרך לפתוח, היא תהיה פתוחה לרווחה, ואנחנו נשב על כוס קפה וסיגריה ונספר את כל על אשר ליבנו אחת לשנייה..