After my dream | אחר החלום שלי

פרק 51

לואי:

פקחתי את עיניי לנוכח השמש היוקדת, הסתכלתי בשעון של הטלפון שלי השעה כבר הייתה 12 אחר הצהריים, וואו.. כמה זמן לא קמתי בשעה כזו, ולחשוב שאתמול נכנסתי לישון בסביבות השעה עשר, אבל ללא ספק הייתי צריך את הזמן הזה לישון, כשקמתי מהמיטה גילתי שהבית ריק מאנשים, טוב מן הסתם כבר יום ראשון, ההורים שלי בעבודה ואחיות שלי בלימודים.

חזרתי לחדר שלי פתחתי את התיק שהבאתי איתי, כשהמועקה הציפה אותי, עוד לא צחצחתי שיניים וכבר הכאב השתלט עליי. הוצאתי משם את הבגדים שהספקתי לקחת מהארי, בתוך כל הבלאגן של התיק הזה החליפה שלבשתי לתצוגת האופנה בצבצה לי, הוצאתי אותה וכשפתחתי אותה לראות אותה נפל ממנה המפתח לדירתו של הארי, כנראה שמתי את המפתח שלו בכיס של החליפה בלי לשים לב, הייתי צריך להחזיר לו את המפתח שהביא לי, אבל אני נשבע שהייתי בטוח שהוא יעצור אותי שהוא יעשה הכל כדי להחזיר אותי אליו, זה מה שעושים בסרטים לא? אבל אני צריך להבין שאנחנו לא בסרט רומנטי.

אני מודה שהדמעות עמדו לי בגרון אבל לא נתתי לעצמי לבכות עליו, לא שוב.
אני צריך להסיח את דעתי.

ניגשתי למטבח ואמא שלי השאירה לי פתק שהיה כתוב עליו את שמי, הפכתי את הדף והיה כתוב- 'ארוחת ערב כולנו הערב, אוהבת.'
עוד ארוחת ערב, אני מקווה שגם היום יהיה פיצה.

הכנתי לעצמי כריך לארוחת בוקר, כמה שהתגעגעתי למטבח ביתי, לארוחת בוקר האנגלית, לבית.. לקחתי כמה ביסים מהכריך וכבר הייתי שבע, לא היה לי כל כך תאבון, בכל רגע קופצים לי תמונות ורגעים מניו יורק במחשבותי, קופצת לי השאלה מה אם? מה היה קורה אם לא הייתי מגלה? אם הארי לא היה אנוכי? אם הפנטזיה שלי הייתה אמיתית? לחשוב שעכשיו הייתי אמור להיות תחת זרעותיו של הארי, כרוך בהם, אני מתגעגע אליו. מתגעגע למה שחשבתי שיש בנינו.

לא יכולתי להישאר בבית עוד ולהמשיך לחשוב, הייתי חייב לצאת להתאורר, לבשתי ג'ינס סיקני בצבע כחול בהיר עם סריג אפור וסניקרס הנייק הלבנות שלי ויצאתי להליכה כשאני שומע את השירים שמרוממים את המצב רוח שלי.

הלכתי ברחובות העיירה שלי, נהנתי מהאוויר הנעים למרות שכבר נובמבר עדיין נורא נעים בחוץ, נהנתי מהנוף המוכר שלא ראיתי במשך כמה חודשים טובים.
התחלף לו השיר וזה היה שיר של הארי. כבר שכחתי שהוספתי שירים של הארי לפלייליסט שלי בכל התקופה הזו. הרגשתי את הזעם והכעס מתלקחים בי כשאני שומע את קולו ונזכר באותם רגעים ארורים. לא יכולתי להמשיך לשמוע עוד שניה מהשיר ומהקול שלו והעברתי את השיר.

למרות שלא סיפרתי לאף אחד על חזרתי לדונקסטר, ידעתי שלוטי אחותי והחברה הכי שלי מכולם, זאת שהייתה איתי ברגעים הכי גרועים שלי, ברגעים הכי שפלים שלי, כשליבי נשבר מתומאס, היא זאת שעודדה אותי, היא זאת שנתנה לי את הכלים להתגבר עליו, ומשום מה מצאתי את עצמי מחוץ לדלת ביתה, הרגשתי שהיא היחידה שיכולה עכשיו לעזור לי, לתמוך בי.