Royal Red/אדום מלכותי

אריאל(15)

הארמון היה חשוך והשומרים לא זזו ממקומם, הלילה הארמון היה שקט באופן מחשיד ומחריד בו זמנית, הלכתי על קצות אצבעותיי כמו פורצת לעבר משרדו של אבי והקפתי כל שומר שהיה בדרכי, אילולא אריקה הייתי יוצאת מהחדר עם שמלת הבוקר שלי, שמלה פרחונית וצהובה, בהחלט לא מתאימה לפריצה לילית ושקטה, אריקה מיד הביאה לי שמלה אחרת שחורה, קצת נפוחה אבל מתאימה ללילה אני מניחה, בהתחלה התנגדתי מכיוון שזוהי בעיקר שמלת ההלוויות שלי וקיוויתי שלא תהיה אחת קרובה או בדרך.
משרדו של אבי היה פתוח אבל דלתו עשתה רעש מחריד, חיכיתי דקה או שתיים וכאשר אף שומר לא בא נכנסתי במהירות לתוך החדר וסגרתי את הדלת אחריי, התקרבתי לשולחן שהיה מסודר באופן שגרם לעיניי לכאוב, על השולחן הייתה מעטפה עם סמל שלמדתי עוד מגיל של פעוטה, שאז הוריי הכריחו אותי ללמוד כל סמל של כל ממלכה באשר היא, זהו היה סמלה של נוורדור, הממלכה של איתן. הרמתי את המעטפה שהייתה כבר פתוחה ובידיים רועדות התחלתי לקרוא את המכתב...
שלום וברכה,
מלך ומלכת טריקון,
הוד מעלתם-אדמונד ונריסה טריקון,
אנחנו מניחים שאתם מודעים למצבנו ולמצב ממלכתנו עקב ברית הנישואים שכמעט קרתה,
ואנו מבקשים מכם להראות קצת חמלה אלינו,
אמפטיה.
אנחנו לא יכולים להרשות לי מינו פגיעה כזו ועוד בנסיך הכתר שלנו לכן בלית ברירה אנחנו מסכימים לתנאי שלכם, בעוד כשבוע מהיום נגיע לאי הבודד שעומד כחוצץ בין שתי הממלכות שלנו,
נגיע עם הכסף והזהב ומקווה שתעמדו במילותיהם ושתגיעו עם נסיך הכתר איתן, הבן שלנו, בריא ושלם.
נתראה בעוד כשבוע מהיום,
על החתום,
אמרלד מייסון,
מלכת נוורדור.

״אני לא מאמינה...״ לחשתי לעצמי תחת אפי ועיניי התחילו לדמוע, אני לא יודעת מה נורא יותר, זה שהוריי ביקשו כופר גבוה כל כך דנוורדור מתקשה להשיגו או זה שאם חלומי היה נכון ואיתן באמת מדמם אז הוריי ממש לא עמדו במילה שלהם והם ממש לא שמרו אותו בריא ושלם.
לקחתי את המכתב והכנסתי לתיק צד שלי ובדקתי את השולחן פעם נוספת כאשר דף נוסף תפס את תשומת ליבי, אם זה מה שאני חושבת שזה נוורדור נמצאת בסכנה גדולה יותר ממה שחשבתי, לקחתי גם את הדף הזה וכל הדפים שהיו מתחתיו והכנסתי אותם בקיפול לתוך התיק, וכאשר באתי לצאת מהחדר דאגתי לקחת ממתלה המפתחות של אבי את שרשרת המפתחות של התאים ויצאתי ממשרדו של אבי במהירות האפשרית, אפילו לא בדקתי אם סגרתי את הדלת אחריי אבל זה בהחלט לא היה אמור להדאיג אותי, לא עכשיו ואם הכל ילך לפי המתוכנן אז גם לא בעתיד.
חדר המדרגות היה חשוך ואם כל מדרגה שעשית הרגשתי שהחשיכה והאפילה בולעים אותי לתוכם, אם זה ככה כאן אני לא רוצה להתחיל לדמיין איך זה בתאים שכאן, רגלי השמאלית התחילה לרדת כאשר הרגשתי שאין עוד מקום לרדת, אין מדרגה נמוכה יותר, אני עכשיו על רצפה מוצקה, מולי ראיתי נקודת אור זוהרת בחושך והודיתי בליבי לשומר ששכח את הלפיד דולק ולא כיבה אותי, בהחלט מגיע לו צל״ש והייתי נותנת לו אחד אם יכולתי, לקחתי את הלפיד בידי וככה התקדמתי לעבר התאים שמולי, כמה היו ריקים וכמה היו מלאים באנשים הקשורים לשלשלאות, ׳אבל מה הם עשו?׳ שאלתי את עצמי והמשכתי ללכת ליד התאים, מחפשת אחריי אחד מסוים מאוד, אחריי האחד שלי, כאשר הגעתי לקיר הסיום לא מצאתי אותו אבל גם מצאתי משהו אחר,בקיר יש חוקות המקושרים זה לזה וכנראה מלאים בדלק שידליק הכל ויאיר את כל הצינוק בשניות, אבל מצד שני האנשים שכאן כנראה לא ראו אור יום כבר זמן מה...
״תכסו את העיניים שלכם!״ אמרתי בקול רם וידעתי שכולם שמעו אותי רק לפי ההד שלא הפסיק מלחזור על עצמו או יותר נכון מלחזור על עצמי,
״מה...?״ ״למה?״ ״מה תעשי לנו?״ שמעתי את כל שאלותיהם וליבי התכווץ רק מקולם הצרוד, הנחתי את הלפיד בחור הראשון ולא לאט כל שאר הבורות בקיר יתמלאו באור האש וזה היה הרגע שהבנתי תחת האור שהתינוק ממש לא קטן ושהתאים ממש לא נגמרו אלא רק התחילו, ממש לידי הייתה פנייה ומשמה עוד פנייה ועוד פנייה עם עשרות תאים, אולי אפילו מאות, התחלתי להתקדם עם הלפיד עדיין צמוד לידי ולאט לאט הריח התחיל לחדור לאפי, ריח של עובש, אבק מצטבר ודם טרי, זה לא צינוק, אלו תאי עינויים, ליבי התחיל לפעום בעוצמה ולא יכולתי להישאר כאן יותר, הרגשתי את משנותיי נעשות קצרות ואת ידיי מתחילות לרעוד, ואז החלטתי לעשות את המעשה הכי מטומטם שעשיתי מאז תחילת ההחלטה שלי להצלת איתן ונוורדור, ואם ההחלטה לא תפעל כמו שרציתי אז הכל נגמר, ואם היא כן אז תהיה לי דקה אחת בכדי לשחרר את איתן וללכת למעגן כמה שיותר מהר, פתחתי את פי וצעקתי מבלי נשימה,
״איתן!״ קולי הדהד שוב פעם ושנייה אחת ושתיים עברו...
״אריאל!״ קולו הדהד בחזרה ורגליי התחילו לצעוק כנגד כיוון ההד שלו,
״תצעק שוב!״ ביקשתי כאשר עצרתי לקחת נשימה,
״אריאל!״ צעקתו השנייה נשמעה יותר חזק מהקודמת והרבה יותר קרובה, המשכתי לרוץ תוך כדי לעקוב אחרי אותו ההד כאשר שמעתי לחישה מלידי,
״אריאל״ עצרתי מיד והלכתי אחורה באיטיות והסתובבתי לעבר התא העומד מימיני, בתוכו ישב איתן לבדו וידיו היו קשורות לשלשלאות כבדות, חולצתו הייתה קרועה ודם טרי ורטוב היה נראה עליה,
״איתן״ אמרתי לעברות ובידיים רועדות הוצאתי את מפתחות התא ופתחתי אותו, רצתי אליו ומעדתי לידו ובזריזות ידיים פתחתי את שלשלאות התאים,
״צריך למהר״ אמרתי לו ונעמדתי על רגליי בזמן שהוא נשאר שכוב על הרצפה הקרה,
״אני לא יכול לקום״ אמר,
״אבל אתה צריך לקום, בשבילי״ התכופפתי חזרה אליו ואמרתי לו, ניסיתי לשכנע אותו לקום ובאותה מידה לחיות,
״אני לא מסוגל...״ אמר וניסה להישאר ער, ״הרופא... הוא נתן לי סם כלשהו שמרדים.... אני חושב...״ הרגשתי כעס על הדרך שבה הוריי ובעיקר אבי מתנהג ככה לאסיריו, מסמם אותם?! הוא ישלם על כך, אני אדאג לזה אישית,
״אם לא בשבילך אז בשבילי, אבי סימם אותך ונתן לך מלקות? לי הוא ואמי יעשו גרוע יותר, הם לא יתנו לי לאכול ולא יתנו לי לצאת מהחדר...״
״תפסיקי!״ הוא צעק ודמעות בעיניו, ספק מכעס וספק מכאבים, אבל הוא צעק, הוא הצליח לצעוק משמה שכעס כנראה...
״והם ירביצו לי, בכאבים אבל לא ישאירו סימנים כי אחרי הכל הם צריכים לחתן אותי!״
״די!״ הוא צעק פעם נוספת והפעם הוא הזיז את רגליו והצליח בקושי רב לעמוד,
״את לא תוותרי לי נכון?״ המרתי בראשי לשלילה ונכנסתי תחת זרועו הכבדה.
התחלנו ללכת במהירות שאיתן יכל ללכת ולמרבה הפלא הוא יכל, הגענו לדלת היציאה האחורית ופתחתי אותה עם המנעול והאוויר הקר נשף על פנינו וצעדנו קדימה לעבר שער החצר לפני ששמענו את הפעמון מצלצל, הפעמון שאומר על אסיר שברח, כל גופי נדרך בבהלה וכאשר איתן הרגיש זאת הוא מיד הצמיד אותי לגופו ולמרבה כל הפלאים התחיל לרוץ לעבר דלת השער, פתחתי את המנעול עם המפתח וזרקתי אותו מאחורינו כיוון שלא נצטרך אותם כבר ושוב התחלנו לרוץ מחדש, האדרנלין זרם בגופינו והאנרגיה עלתה לשחקים, ראיתי למולי את המעגן וכיווני אותנו לשמה במהרה, חיפשתי אחרי הספינה ההכי קטנה שיש וכאשר מצאתי אותה הכנסתי את איתן לתוכה והתחלתי לפרום את הקשרים של הספינה למעגן, זו הייתה ספינת משוטים עם עמוד מפרש אחד,
״ אני יכול לעזור...״ איתן אמר בשקט מפחיד וכאשר הסתכלתי אליו ראיתי את עיניו חצי סגורות וחצי פקוחות, הוא עייף, האדרנלין מתחיל להעלים והסם מתחיל לתפוס תאוצה, סיימתי עם הקשר ועליתי לספינה במהירות תוך כדי התחלת החתירה.
כבר נמצאנו לפחות שעה במים והממלכה נראה קטנה מרחוק אבל האורות שלה לא חשכו, ׳להתראות בית, הרפתקאה חדשה מחכה לי׳