Royal Red/אדום מלכותי

איתן(1)

בעולם כמו שלנו קיימים שלושה סוגים של דם:
הדם הכחול-מי שתמיד היו נחשבים לבני המלוכה והאצולה, אלו שיושבים בארמון הכי גבוה, אלו שיושבים מעל כולם.
הדם האדום-הנתינים שמתרוצצים בממלכה ורק רוצים לחיות בשלום, הדאגות שלהם בחיים הם המשפחות והעבודה, לא יותר.
והדם הורוד-לאחר שיצאו מהכלא לעולם האמיתי הם התחילו להשתלב בינינו כנתינים ראויים, הם הפכו להיות שווים בעיני כולם, כמעט כולם. גדלתי בידיעה שכולם שווים, שעיניים הן בסך הכל המראה של האדם ולא יותר, אבל אם זה נכון אז למה עדיין יש אנשים שמתקשים לקבל את הידיע  הזו? כולם אומרים שהאוךי שלי דומה לשל אימי, עקשן, חרוץ, נסיך הכתר, וחזק אבל שהמראה הוא של אבי, שיער כהה על גבול השחור, גבוה, חסון ועיניים אדומות,
"איתן אתה מקשיב לי?" לילך שאלה בזמן שנימצאנו על המיטה בחדרה, אביה של לילך הוא סול, אחיה של אימי ודודי מה שהופך את ילדיו לבני דודים שלי אבל עם לילך הקשר אחר, היא אחותי הקטנה ואף אחד לא יגיד לי אחרת, בעיקר אחריי שאני בן יחיד ושלילך וכל שאר בני הדודים שלי גורמים לי להיות פחות בודד, אבל בסוף כל יום אלו רק אני והוריי שנימצאים באגף המזרחי של הארמון.
"מה אמרת שוב לילי?" שאלתי כאשר מבט של אחד הנתפס בשעת מעשה על פניי,
"אמרתי שניילה הסכימה להצעה שלי! היא ואני הולכות מחר לדייט" לילך צווחה על סף התרגשות, כבר במשך חודשים שכל מה שהיא חושבת עליו זה איך להציע לניילה לצאת איתה, לילך היא בת שבע-עשרה וניילה היא בת גילה וסדרנית בספרייה המלכותית,
"ואיך אני נכנס לתמונה?" שאלתי,
"אתה עוזר לי לבחור את השמלה המתאימה" היא קפצה מהמיטה כאילו חיכתה לסימן ממני ורצה לתוך חדר הארונות שלה, משמה היא הוציאה לפחות חמישה שמלות והניחה לידי, לאחר מכן היא הוציאה מהארון גם נעליים והניחה על הרצפה,
"אז, כתומה או שחורה? או שבכלל אדומה?"

השעות עברו לאט בזמן שעזרתי לה לבחור את השמלה והנעליים, או יותר נכון להגיד שפשוט אמרתי לה את מה שרצתה לשמוע. יצאתי יחד עם לילך ואחיה התאום ג'ייקוב מחדרה לאחר שהתאום ביקש ממני עזרה בתרגיל קרב, התרגיל היה בחרבות ואיך גורמים לאויב להפיל את החרב, לילך פשוט החליטה להצטרף ולהמשיך לספר על ההתרגשות שלה לקראת הדייט, עכשיו השעה כבר שתיים-עשרה בצהוריים, השמש זורחת במלואה והאוויר נעים וקריר, ירדנו לעבר המרפסת של הארמון הנמצאת ביציאה לגינה ונתקלנו בהוריי שישבו על הכורסא, או יותר נכון להגיד שאמא שלי ישבה על אבי בזמן שנימצאו בנשיקה סוערת, ידיו החזיקו במותניה בחוזקה, עיניי ניפערו וכך גם פי,
"יש לי להקיא" אמרתי לאחר שכיסיתי את עיניה של לילך, הוריי מיד קפצו ממקומיהם והעבירו מבטים בינינו לביניהם,
"זה לא כמו שזה נראה" אמי התחילה להגיד, הנחתי יד על אוזניי במהירות,
"אני לא רוצה לשמוע פשוט לפעם הבאה תשאירו את זה בין כותליי החדר, או פשוט במקום שאני לא יכול להיכנס אליו בכל רגע" ביקשתי והם הנהנו "או לצאת אליו" מיד הוספתי,
"שום בעיה ילד" אבא שלי אמר וקם מהכורסא, הניח יד על אימי וליווה אותה לתוך הארמון, רק רגע!
"לאן אתם הולכים?" קולי יצא מבוהל יותר ממה שהייתי,
"אמרת לנו להשאיר את זה בין כוליי החדר, רחוק ממך" אבי ענה,
"אנחנו נלך עכשיו גם..." לילך אמרה כאשר עיניי נפערו וכמעט יצאו מחוריהן, התאומים החזיקו בידי לפני שהספקתי להגיב וגררו אותי לדשא הרחב והנעים,
"למה שהם יעשו לי את זה?" שאלתי והעברתי יד על פניי, זו תמונה שהולכת להיצרב במוחי לעוד המון שנים קדימה, 
"אל תגיד לי שחשבת שההורים שלך לא נוגעים אחד בשני נכון?" ג'ייקוב אמר וגיחך מיד אחר כך, שלפתי את חרבי מהנדן ועם מכה אחת על גבו התחתון הוא נפל לאחור,
"שנתחיל?" שאלתי עם חיוך,
"אידיוט" אמר התאום בזמן שקם,
"אבל עכשיו ברצינות איתן, אני לא חושבת שזה עיניין גדול, הלוואי עליי תשוקה כזאת עם בת זוגי בגיל שלהם" היה תורה של התאומה להגיד וחיוך חולמני על פניה.
"נמשיך מחר אחי" אמרתי לג'ייקוב אחריי שעה שלמה שבה הסברתי לו על חוקי הלחימה בחרב, מסתבר שהוא לא היה בשיעור הזה, עליתי במדרגות לעבר חדרי, לקחתי את התיק שלי שהיה מונח על הוו בכניסה לחדר, אחרי זה הלכתי לכיוון משרד המלכה, המשרד של אימי ונקשתי על הדלת, לאחר שנתנה לי רשות נכנסתי לבפנים, מפה של כל הממלכה הייתה פרוסה על השולחן והעיניים של כול הנוכחים בחדר הופנו אליי, הוריי וסבא שלי, סבתי נמצאה במיטתה עקב חולי,
"מה הן הנקודות האדומות? התקפות האזרחים?" תקפתי בשאלות,
"כן, היה בלילה עוד התקפה חדשה, הם מנסים לפרוץ לארמון וזה לא הולך לייגמר בטוב" אמי ענתה לשאלותיי, "אתה יוצא?" שאלה אותי בעצמה, הנהנתי עם עיניי על המפה,
"כן, אני הולך לטייל בממלכה קצת" כל יום אני משתדל לצאת מחומות הארמון ולפגוש את האנשים שחיים תחת שלטון המשפחה שלי, לראות מה שלומם והאם יש להם בעיות עם השלטון והאם אני יכול לעזור להם בדרך מסוימת, לא שזה עוזר כל כך מפני שלפני עשר שנים התחילו האזרחים להפגין על חוסר מקום בממלכה ועל חוסר טיפולים והתייחסות לכולם, למרות שהוריי עושים הכל בשבילים, הם מנסים להיכנס ולהתנחל בארמון אבל יש סיבה שהוא נפרד מכל השאר,
״שלחנו גם מכתב לקריאת עזרה לעבר ממלכת קיטון, היום מכתב תשובה אמור לחזור מהם״ חייכתי בתוכי וקיוויתי לעזרה כמה שיותר מהר,
״נהדר!״
"אנחנו יודעים ילד״ סבי אמר ופרי את שיערי, אמי החשיבה אותי לתינוק שלה בזמן שסבי החשיב אותי לילד ואבי החשיב אותי לגבר שגדלתי להיות, ככה או ככה כל אחד מהם התייחס אליי כאל מלך, לא פחות ולא יותר,
״אני חושב שאני אצא עכשיו בשביל לא לחזור מאוחר מדי״
אוקיי, תשמור על עצמך" אמי ענתה לי בזמן שאבי טפח על שכמי וסבי פרע את שיערי.

׳לאחר הטיול הקצר שעשיתי מחוץ לחומות הארמון נתתי ללילך את המתנה שקניתי לה, צעיף ארוך ושחור עם נקודות מזהב, צעיף המתאים לנסיכה וצעיף המתאים לשמח שבחרה לקראת הפגישה עם ניילה, החיוך לא ירד מפניה לרגע ובכך החלטתי שאת תפקידי להיום עשיתי, סיימתי לעזור לג׳ייקוב עם תרגילי החרב שמורו נתן לו להשלים והדובדבן שבקצפת היה שהתמונה של הוריי הנוגעים אחד בשני במרפסת הארמון כמעט נכחה ממוחי, כנראה שמחר וזה יעלם לתמיד.׳
כתבתי על דף חדש וחלק מתוך יומני המתעד את חיי,
הנרות היו דלוקים על שידת הלילה שלי וכד הדיו נמצא לידם, תכננתי להמשיך לכתוב לעוד כמה דקות אך דפיקה בדלת העירה אותי מחשבותיי וגמרה לי להניח את העט על השולחן,
״כן!?״קראתי בקול ודלת חדרי ניפתחה,
אמי נכנסה ראשונה ומיד אחריה אבי, שניהם נראו עייפים ומותשים, שונים לגמרי מאיך שפגשתי אותם בבוקר,
״מה קרה?׳״ שאלתי לאחר שהתיישבו על מיטתי ולאחר שהשקט תפס מקום,
״דיברנו עם ממלכת קיטרון לגבי העומס הנמצא בממלכתנו והם מוכנים לעזור״ אמי אמרה בשקט,
״זה דבר טוב, לא?״ שאלתי עם חצי חיוך וחצי גיחוך רועד,
״אתה צודק, זה טוב, אך יש להם תנאי, עסקה״ היה תורו של אבי להגיד,
״מה העסקה?״ שאלתי בפחד אך הסתתרתי מאחוריי החזות האדישה והקרה שאבי לימד אותי לעשות, שאבי לימד אותי לקיים,
״חתונה בין נסיכי הכתר, אתה ונסיכת הכתר שלהם בברית נישואים, אבל אם רק תגיד מילה אחת זה לא יהיה, מובן?״ אימי אמרה, רציתי לצעוק, רציתי לרוץ מהחדר ולברוח הכי רחוק, אך ידעתי שהוריי סומכים עליי, זו הסיבה שהם באו הנה עכשיו, הודיעו לי הכל ולא חסכו ממני דבר, לכן במקום לדבר או לקבוע שאלתי,
״עד כה זה חשוב לנו? עד כמה אנחנו צריכים את העזרה שלהם?״ מילה אחת, מילה אחת אימי הייתה צריכה לומר בשביל שאני אסכים, מילה אחת שהספיקה בשביל להפיל את הדובדבן מהקצפת ישירות לרצפה,
״נואשות...״ היא אמרה בלחישה ואני? אני החזרתי כתשובה,
״אז למה אתם מחכים? בואו נקבע פגישה...״

היי! אני יודעת שבזמן האחרון לא העליתי בכלל אבל הייתי צריכה הפסקה קצרה, המון דברים בדיוק קרו ורגע אחד של שקט הייתי צריכה לעצמי, שהחלטתי לחזור הבנתי שאני פחות אוהבת את הסיפור הזה ואולי אני אכתוב את הרעיון שלו פעם אחרת אבל לא עכשיו, זה הסיפור עם שכתוב ושינויים אחרונים, מקווה שתאהבי, אשמח לתגובות והצבעות בכל עת וזמן!