Royal Red/אדום מלכותי

איתן(24)

״סבתא?״ חיפשתי אותה בקולי בזמן שני מצאנו בגינה, משחקים מחבואים ועכשיו היה תורי לחפש אותה,
״איפה את?״ אמרתי כששמעתי רעש מהשיח שלידי, ״מצאתי״ קפצתי על השיח בזמן שהקסם נעלם ובמקום שיח ירוק הופיע סבתי,
״מצאת אותי ילד שלי״ חיבקה אותי בחוזקה,
״סבתא?״ עכשיו שאלתי בקול יותר רשמ ורציני מבדרך כלל, יחסית לילד בן שבע כמובן,
״מה יקירי?״ את לעולם לא תעזבי אותי, נכון?״ שאלתי ובמחשבה לאחור על הרגע הזה לא היה לי מושג למה שאלתי אותה דבר שכזה,
״לעולם לא, אני ואתה זה לנצח אהוב ליבי, אני אתה וכל המשפחה זה לנצח...״

מסתבר שנצח זה לא לתמיד.
הרופא החזיק את ידה של סבתי והסתובב אלינו עם מבט חמור על פניו,
״התרופה שהבאתי לה עדיין לא עוזרת, היא תצטרך הזרקה שניייה ומנוחה רבה ואני לא חושב שזה שכולכם כאן יעזור לה, למה שלא תצאו ואני אמשיך בשלי?״ בקולו הייתה נימת שיכנעו קלה והרגשתי בה זורמת בעורקיי, למה הוא מנסה לשכנע אותנו לצאת?
״אנחנו לא הולכים לשום מקום, פשוט תמשיך בשלך״ אבר שלי אמר בזמן שאמי ודודי סול לא יכלו להגיד דבר, בניי דודי נמצאו בחדר לכמה שניות אבל ג׳ייקוב הלך אחריי לילך כאשר היא פרצה הדמעות ורצה מהחדר, כנראה לחדרה,
פי היה סגור ולא יכולתי להוציא מילה אחת מאז שתפסתי את סבתי כשהתעלפה, שלחנו שומר שיספר זאת לסבי ולאריאל ושיביא אותם הנה ולכן לא התפלאתי כשאר סבי נכנס לחדר ישירות לאשתו ששכבה במיטה עם עור חיוור ועיניים ספק פתוחות וספק סגורות, גוש דמעות עלה ממעמקיי גרוני ולעבר עיניי אבל לא יכולתי לבכות, משפחתי הייתה צריכה שאהיה חזק עכשיו, חזק עבור הוריי, חזק עבור סבתי שחולה וחזק עבור סבי שבכל רגע יכול להיפרד לשלום מאהובתו, מגיעה רכה בידי וריח מוכר שנכנס לחדר מפתח הדלת העיר אותי ממחשבותיי וככל שעבו השניות הנגיעה הפכה למשיכה אל עבר המסדרון, לא היו בי כוחות להתנגד לה ופשוט הלכתי אחריה כמו שבוי,
עצרנו ליד החלון הגדול הנמצא בסוף המסדרון והשמיים היו מלאים בעננים אפורים וסערה פילחה את השמיים עם רעמים וברקים, אריאל הסתובבה לעברי והניחה את שת ידיה על צווארי, יד אחת שיחקה בשיירי בעדינות משכרת ויד אחרת ליטפה את גבי,
״זה הולך להיות בסדר איתן, הכל פשוט הולך...״ היא התחיל להגיד אבל קולה נקטע תחת גוש הדמעות האישי שלה וחיבורה רק התחזק, הנחתי את ראשי על צווארה ושיחקתי הכל, הדמעות יצאו ממני ללא שליטה ולא היכר והרטיבו את אריאל לגמרי, יכולתנו להיות ככה שעות ובו שמנית הזמן יכל לעצור וזה לא היה לנו אכפת אבל בפועל עברו רק כמה דקות.
עברתי לישיבה על הרצפה בעוד אריאל יושבת עליי וממשיכה לחבק את עורפי, השארתי את עיניי עצומות וידעתי שאריאל ממשיכה להסתכל עליי ללא הפסקה ואני לא אשקר, אהבתי את זה, אהבתי שיש לי על מי להישען ואת מי לחבק במצבים כאלה, למי לבכות על הכתף ואת מי לנשק כאשר המילים נהיות יותר מדי, וידעתי שזו תהיה אריאל, שכל אלא הם אריאל.
רעידות קטנות העירו אותי מעיניי ושמתי לב שעיני הקריסטל של אריאל מקובעות על דלת החדר ושגופה רועד ללא הפסקה, האח שבמסדרון היה דלוק ככה שזה בהחלט לא הה מקור ועיניה התחילו לדמוע, התחלתי לנער את כתפיה בעדינות ולקרוא בשמה אבל שום דבר לא עזר, זה נראה כמו התקף חרדה מסוים אבל לקבוע מראש ולא לחכות להבחנה מסוימת זה לא טוב, הנחתי את ידי על גבה ואת פניה משכתי אליי בעדינות וניסיתי פעם אחת אחרונה לעורר אותה,
״אריאל? אריאל!״