Royal Red/אדום מלכותי

אריאל(11)

אהבה.
מאז שאני זוכרת את עצמי לא הבנתי את משמעות המילה.
בגיל שש רוב הילדים מתחילים כבר להכיר את רגשותיהם ולהכיר את הרגשות התואמים לכל בן אדם שהם מכירים, למשל: משפחה-אהבה, מפורסמים בשושלת האצולה-הערצה, הלילה החשוך-פחד, אבל אני לא נולדתי להיות כמו כל הילדים ובגלל זה ביום הולדתי השישית כשהורי שילמו לצורך הכי מפורסם בכל הממלכות רק בשביל שיכין לי כתר במיוחד בשבילי שמחתי, שמחה זהו הרגש, חיבקתי את שניהם והודתי להם רבות אבל לפני השינה באותו היום, כשהאומנת שלי השכיבה אותי במיטה לישון הראתי לה את כתרי החדש, היא שמחה בשבילי והודיעה לי בקול, ׳אז אם כך הורייך בהחלט אוהבים אותך כל כך׳ ואני רק הסתכלתי עליה מבולבלת ושואלת ברצינות של ילדה בת שש, ׳מה זה אומר אוהבים?׳ מאותו רגע חיי לא היו אותו הדבר, מאותו הרגע אני הבנתי מה זו אהבה אמיתית, מאותו הרגע הבטחתי לעצמי שאני אמצע את מקומי בין אנשים שאוהבים ומעריכים אותי, ולא בין אנשים שלא משנה מה אני אעשה תמיד יהיה לא מספיק.
הכרכרה התחילה לעצר בכניסה לארמון ובמבט חטוף אחד על השערים הנסגרים מאחוריי פתחתי את דלתה וקפצתי ישירות למדרכה, מבלי לחכות למישהו שייתן לי את ידו, היד היחידה שרצית להרגיש הייתה שלו אבל למרבה צערי הוא לא נמצא כאן, צעדתי לתוך הארמון שבעבר יכולתי לקרוא לו ביתי ובמחשבה עליו חיוך מטופש עלה לשפתיי אך הוא ירד כאשר פגשתי במבטה של אימי שנמצאה יושבת על הכורסא הגדולה והשחורה בסלון המבואה של הטירה,
״אמא?״ ספק שאלתי ספק אמרתי,
״ומה זה החיוך הזה?״ הגנתי בראשי לשלילה וידיי רעדו מלחץ,
״פשוט נהניתי״ הודעתי לה ואיגרפתי את ידיי בניסיון להפסיק את הרעד שבהן,
״זה שוקולד?״ שאלה בחיוך שלכל המסתכל יכול להיראות כיפה ותמים, לא מזיק וחסר נזק, אבל כשאני מסתכלת עליו אני מזהה אותו, את אותו החיוך שהיא הייתה עושה בכל פעם מהיום שבו נולדתי, החיוך שאומר ׳אני רואה ויודעת הכל אז לשקר לי זו לא אופציה׳ מה שתמיד מצאתי אירוני מפני שהיא יותר משמחה כששיקרתי לה, אז נתתי לה את האופציה להכאיב לי או להשפיל אותי,
״אכלתי מאפה שוקולד אחד, זה הכל״ עניתי והיא קמה ממקומה לכיווני, מרימה את ידה ומנקה את לחי,
״איך את חושבת שמישהו אי פעם יואהב אותך כאשר את נראית ככה? עם כל מאפה שאת מכניסה לגופך זה עוד שומן שאחר כך יהרוס את גופך, את רוצה שנסיך הכתר של נוורדור לא ירצ אותך? יבייש אותנו בפני ממלכות אחרות?! זה מה שאת רוצה?!״ ידה הונפה באוויר ולפני שהספקתי להבים את מעשיה גיליתי אותן לפי הכאב הצורב שבלחי,
״אני מצטערת... הייתי רעבה... וארוחת הבוקר לא...״ התחלתי להגיד בגמגום בפניה, למרות החזות החזקה שאני שידרתי כלפי חוץ אז תמיד הבפנים היה מקום מפחיד וחשוך בשבילי, וזה מה שהוריי הכי שונאים אחרי העובדה שנולדו להם שתי בנות ואפילו לא בן אחד, פחד, פחד אצלם מסתכם כחולשה,
״תפסיקי לגמגם!״ צעקה, ״פעם הבאה שאני אגלה שאכלת משהו שמחוץ לתפריט שמוגש לך אני אדאג שאת לא תוכלי במשך שבוע שלם עד שתגיעי לרמת היופי שהחלטתי בשבילך, עכשיו תעלי לחדרך״ סיימה את דבריה והסתובבה ללכת, כנראה בשביל להודיע לאבי שוב פעם על כך שפישלתי,
״אבל אמא... את לא חושבת שאני יפה?״ שאלתי בניסיון מאומץ ועצוב בזמן שהדמעות כבר עמדו בעיניי, מוכנות לזלוג לפי פקודה אחת, היא סובבה את ראשה אליי וחייכה את החיוך המפורסם שלה ואמרה,
״את תיהי יפה כשאני אגיד לך שאת יפה״ ובכך הפנתה לי את גבה ופניה והמשיכה ללכת כאילו לא הייתה בחדר, כאילו לא הייתי קיימת ואולי זה באמת היה נכון מבחינתה, דמעה ראשונה זלגה ואחריה השנייה, בניסיון נואש ואחרון להיום הכרחתי את רגליי להתקדם ולעלות במעלה המדרגות ישירות לחדרי, את הדלת סגרתי אחריי ומבלי לחשוב התקדמתי לעבר המראה הגדולה שעמדה בכניסה לחדר הארונות שלי, הורדתי את שמחתי תוך כדי וכאשר עמדתי עירומה חלקית מול המראה, מסתכלת לתוך עיניי הדומעות ועל לחי האדומה שהתחילה כבר לקבל גוון סגול החלטתי לוותר, החלטתי להקשיב לאמי ואפילו לאבי, אולי הם צודקים, אולי אני באמת לא יפה, אולי אני באמת צריכה להוריד משקל מסוים ולהפסיק לאכול אוכל מסוים, ככה אולי הם יאהבו אותי באיזשהו שלב, לא? תוך כדי הדמעות שכיסו את עיניי הרגשתי את ארוחת הבוקר הקטנה שאכלתי עם משפחתי ואת ארוחת הבוקר הגדולה לעומתה שאכלתי עם איתן עולה במעמקי גרוני ובאותה שנייה מיהרתי לעבר חדר השירותים והקאתי את כל אשר היה בקיבתי מהבוקר, הבכי היה חזק אבל כבר מזמן התרגלו אליו בארמון הזה. לאחר שסיימתי קמתי מהרצפה הקרה, שטפתי את פניי ומיציתי את שיניי וכמו שאני נכנסתי למיטה, לא היה אכפת לי שאני רק בלבנים ובטח ובטח שטה נראית כמו סיוט מהלך, מפני שכל מה שרציתי היה ללכת לנוח מבלי הפרעה, ואולי מבלי לקום ממיטה בכלל...