Royal Red/אדום מלכותי

איתן(4)

ירדתי מהספינה עם התיק בידי והבטתי על הסביבה הלא מוכרת, עצי פרי עיטרו את מעגן הספינות ואנשים רבים מילאו את החלל, עד עכשיו גודל ממלכת קיטון היה בגדר שמועות, אגדות, מיתוסים, אבל עכשיו בעודי עומד במעגן האים סופי הזה אני מבין שהכל נכון, שקיטון היא בין הממלכות הגדולות ביותר שקיימות, לפי מה שהוריי סיפרו לי לפני היציאה למסע הזה קיטון לא תמיד היה שמה של הממלכה וזהו בטח לא היה גודלה, אך בזכות חוכמת המלכים שקדמו לנו קיטון גדלה והתפתחה, יש שיגידו כבשה ויש שיגידו התעצמה, אבל אותי יוצר מעניין מה נסיכת הכתר שלהם תגיד על זה,
״אריאל מוריאן, הנה אני בא...״ לחשתי בשקט והתקדמתי לעבר האכסניה הקרוב ביותר עם תיקי בידי וכסף בכיסי.

״ אתה בטוח בזה?״ אימי שאלה בזמן שנכנסתי לחדר הארונות והתחלתי להכניס לתיק הראשון שמצאתי כמה זוגות מכנסיים וכמה חולצות תואמות, זוג נעליים ואת חרבי הארוכה,
״כן אמא, אני בטוח״ עניתי וסגרתי את השיח, או לפחות על קיוויתי,
״זה רעיון דבילי, אתה מבין את זה?!״ עכשיו היה תורו של אבי לענות לי בפנים נוקשות, כן אני מבין את זה!
״כן, אני מבין זאת אבל זה מרגיש כל כך נכון לעשות את זה, וחוץ מזה אתם אמרתם שלהתחתן עם מישהי שלא פגשתי לעולם זה דבר קשה וכפוי, אז מה אם אני כן אפגוש אותה? אכיר אותה ואולי אפילו אתחיל לחבב אותה, ואז, אחרי זה אני אחזור לבית ונחליט ביחד על סמך הזמן שביליתי עם הנסיכה״ אמרתי להם והרגשתי את ליבי דופק רק מהשקט ששרר בחדרי,אני צריך שהם יסכימו, אני חייב שהם יסכימו,
״והיא תדע מי אתה? שאתה הוא נסיך הכתר?״ אימי שאלה לבסוף ושברה את הדממה,
״לא, היא לא תדע, עיניי הן אדומות ולכן היא תחשוב שאני כמו כל פשוט עם שמה״ עניתי לשאלתה,
״כדאי לך שזה יעבוד, אחרת לא יהיה שום ברית ושום עזרה מקיטון, אחרת תהיה מלחמה״ הוסיפה אימי והושיטה לידי את החץ וקשת שנמצאו על השולחן בחדרי...

חפפתי את שיערי בזמן המקלחת ושאפתי את גופי מהשייט הארוך שעברתי, שכרת חדר באכסניה הראשונה שראיתי ושכרתי אותו למשך שלושת השבועות הקרובים, שלושה שבועות בשביל להכיר אותה, שלושה שבועות בשביל להתאהב בה ואולי אפילו לגרום לה להתאהב בי, רק מהתיאור של לילך הבנתי שאני הולך להסתדר איתה פשוט נהדר, וגם אם לא, מה שחשוב זה להצליח לשרוד איתה ולא יותר, ככה אני אוכל לשכנע את הוריי שנחתום על החוזה ועל ברית הנישואים מכיון שמבחינתם אני כל מה שחשוב אבל מבחינתי הממלכה היא משחשוב, המשפחה של היא משה חשוב, בפעם האחרונה שהעם השתולל ברחובות לילך נכנסה לחדרי, ואת זה אני זוכר כאילו זה היה אתמול, היא פחדה שהם ילכו לקצה עד כדי לצאת נגד הארמון, עד כדי לשרוף את הארמון ולפגוע בנו, הבטחתי לה שאעשה הכל בשביל להבטיח את בטחונה, שאעשה הכל בשביל להביא לה אפילו את הירח  וכל כוכב אחר שהיא תבקש, כולל את השמש השורפת והרותחת,
״בבקשה אל תספר להוריי על כך שבאתי אליך, על הפחד הטיפשי שלי״ קולה המפוחד עדיין נישמע בראשי, אביה הוא שר האבטחה יחד עם אבי, יכולתי להבין את כוונותיה, אני מפחד כל כך להיות המלך של הממלכה אבל לעולם אני לא אספר זאת להוריי.
יצאתי מהמקלחת והתנגבתי במגבת ולבשתי את בגדיי הנקיים, לקחתי את הארנק עם הכסף שלי ולפני שיצאתי מחדרי העפתי עליו מבט אחד אחרון, ׳אולי זהו לא הארמון שבו נולדתי אבל זהו בהחלט הבית שלי לשבועות הקרובים׳ ובמחשבה זו סגרתי את הדלת ויצאתי מהאכסניה לרחוב.
במשך שעה שלמה הסתובבתי במטרה להכיר את הסביבה , האכסניה הייתה קרובה לחומות הארמון, דבר זה בהחלט הקל עליי, נימצאתי ליד חנות תכשיטים והסתכלתי על שרשרת ארוכה עם אבן ספיר גדולה בקפידה,
״כמה זה עולה?״ שאלתי את המוכרת כאשר הוצאתי מכיסי מספיק כסף, לפני שהמוכרת הספיקה לענות צעקות רבות נישמעו מכיוון אחד הבתים שני מצאו באותה השדרה, הסתובבתי לאחור וראיתי התקהלות רבה, התקדמתי בזהירות כאשר ילדים רבים רצו לכיוון,כולם חייכו והניפו בידיהם שקיות מלאות בדברים עטופים, עטופים כמו מתנה,
״מה כל זה?״ שאלתי את אחת הנשים הבוגרות שנמצאו באותה התקהלות,
״זו הנסיכה, זהו היום בשבועה שהיא יורדת אלינו, אל הילדים״ אותה אחת חייכה חיוך חמים ואוהב, הסטתי את מבטי חזרה קדימה ושמה ראיתי אותה, שיערה היה ארוך וחום ועל כתפיה נחה כחיונית עדינה ודקה, פניה היו רכות ועדינות, וכאילו יא הרגישה את מבטי עיניה עלו ישירות לשלי.
כאשר הייתי קטן הוריי תמיד סיפרו לי על הדרך שבה הביטו אחד בשני וידעו שזה זה, הם סיפרו לי על אהבתם הראשונה דרך מבטם הראשון, המגע הראשון והמילה הראשונה, כאשר הייתי ילד האמנתי להם אבל עכשיו אני מתחיל להבין את כוונותיהם, מהרגע שעיניי פגשו את עיניה התכולות הרגשתי זו, הרגשתי שהנפילה שלי התחילה ויש רק שתי אופצויות לאיך היא תסתיים אבל יש סיום אחד,
התרסקות כואבת או הצמחת כנפיים ישירה?