המשכתי ללכת ברחוב, בוכה ועצבנית.
לא הפסקתי לחשוב על מה שג׳ינג׳י אמר. פעם באמת הייתי הילדה הזאת, שיוצאת לבלות בכל הזדמנות נתונה, שמצחיקה את כולם, אחת שנמצאת במרכז העניינים.
לוגן פתח עולם חדש בפניי, כשהכרתי אותו, הכרתי צד טוב של מסיבות ודברים כיפיים, משהו בסגנון של ״חיים רק פעם אחת״. אבל גם הוא הכיר לי את הצד הכואב של החיים, בגידה, אכזבה, עצב כל הרגשות הכי מדכאים שיש הכו בי בבת אחת, מבן אדם מאושר ושמח הוא הפך אותי לבן אדם אחר, לקח לי המון זמן להתגבר עליו וזה מחשל, הרגשות הקשים שאתה מרגיש והמחשבות הקשות של ״איך לעזאזל אני מעלים את ההרגשה הזאת ?״, אני שמחה שהכרתי את לוגן, אפילו שהוא שיקר לי, הוא לימד אותי מה זה אהבה, אני הרגשתי אהובה מצידו והוא לימד אותי כמה החיים כואבים, הוא לימד אותי להיות חזקה, אפילו שעכשיו אני מאחלת לו שימות בעינויים קשים אני מודה לו על כך שהפך אותי לאדם חזק.
המחשבות על כך שעד לפני כמעט שנה הייתי כמו לוסי, וזה שהיא החליפה את סביבת החברים שלי, צורמים לי טיפה, יש בחבורה הזאת אנשים נהדרים אבל מדורדרים.
כשאני התחלתי לצאת עם לוגן יצא לי להכיר את ״המסוכנים״ של השכבה שלי ובכיתה יא׳ נהפכתי להיות אחת מהחבורה שלהם אבל כשנפרדתי מלוגן, לא רציתי קשר אליהם. הם הזכירו לי אותו בכל רגע נתון ואפילו שזאת לא הייתה אשמתם, לא יכלתי לסבול אותם. כעסתי על העולם ועל לוגן והכל יצא עליהם, למרות שזה לא הגיע להם.
הרגשתי עייפה במיוחד והחלטתי להתיישב בספסל בצד הרחוב, השעה המאוחרת של הלילה השפיעה עליי והרגשתי עייפות, הרמתי את מבטי לכיון השמיים וצפיתי בכוכבים, התבוננתי כיצד הם מנצנצים ומתבוננים בהכל מלמעלה.
"כדאי לך להוריד את הראש, אחרת ייתפס לך הצוואר" קול נשמע ונבהלתי.
הבטתי לכיון הקול וראיתי את הרכב המוכר.
"מה אתה עושה פה ? לא נמאס לך לרדוף אחריי, אמרתי לך לעזוב אותי" אמרתי והמשכתי להתקדם ברחוב.
שון נסע עם האוטו בקצב ההליכה
שלי. "תעלי לאוטו" הוא קבע, התעלמות מוחלטת מדבריי.
נעצרתי, התכופפתי לכיון החלון ואמרתי "יש לך בעיית שמיעה? אני לא רוצה שום קשר אלייך !" צעקתי.
המכונית נעצרה והמשכתי ללכת יותר מהר, שמעתי צעדים מאחוריי והחלטתי להתעלם מהם, ידעתי שזה הוא וידעתי שעוד כמה שניות הוא יסובב אותי ויתפתח ריב.
כמו שצפיתי ידו נאחזה בידי והפעם גופי לא הסתובב בחוזקה אליו אל נמשך חזרה לכיון המכונית.
"מה אתה עושה?" שאלתי בעצבים.
"לוקח אותך הביתה תפסיקי להתנגד"
נכנעתי ונתתי לו לגרור אותי לכיון הרכב.
שנייה לפני שנכנסתי לרכב הסתובבתי, הסתכלתי בפעם הראשונה להיום בפניו, הן היו טיפה חבולות בשפה התחתונה ובגבה השמאלית.
התעמתתי עם הרצון שלי לשאול מה קרה ורק הסתכלתי עליו בשקט, מהופטנת לכל פרט ופרט בפניו.
הוא נאנח ושאל "מה קרה ?"
לקח לי כמה שניות לפני שעניתי ולבסוף החלטתי לענות בשאלה "למה אתה כל הזמן דואג לי, מחפש אותי, למה דווקא אני ?" לחשתי.
הוא תפס בידו הימנית את הלחי שלי והתבונן עמוק לתוך עיניי, לא הייתי מסוגלת להוריד את מבטי מעיניו הכל כך מהפנטות.
"כי אני לא מסוגל להרפות ממך ואין לי מושג למה"
אחרי כמה שניות המתח הבלתי נסבל לשנינו היה צריך להיפסק ושון היה הראשון לעצור אותו, הוא גיחך ואמר "תעלי לרכב, את שיכורה וכבר 2:00 בלילה, תני לי אני אקח אותך הביתה"
הנהנתי והסתובבתי להיכנס לרכב, שון הלך לכיון הצד של הנהג ונכנס גם הוא לרכב.
YOU ARE READING
Mysterious
Teen Fictionאמה קלרקסון בת 18, עומדת לסיים בית ספר ולהתחיל קולג׳. אבא של אמה עזב אותם בגיל 14 וכך הם נשארו לבד אמא שלה וחמשת ילדיה . אמה מותשת מרוב העזרה,בית הספר וכל האחריות אבל יש משהו או מישהו חדש בבית ספר שמושך אותה אל תוך סקרנות, ורצון לדעת על האדם המסתורי...
