Mysterious

פרק 11

הרגשתי את נשימתו על שפתיי ושנייה לפני ששפתינו נוגעות, נשמעה דפיקה בדלת.
"אני חושבת שאני אלך עכשיו" קמתי מהמיטה מסדרת את החולצה הענקית.
"לא רגע, חכי תצחצחי שיניים תאכלי ואני ייקח אותך הביתה, אני בטוח שעכשיו את זוכרת איפה את גרה."
צחקנו, הדפיקות העדינות נשמעו שנית ושון התקדם אל הדלת.
"שוני שהולך לקנות לי פוני בוקר טוב״ כשהדלת נפתחה בקע ממנה קול של ילדה בערך בגיל 7 . הדלת נפתחה לרווחה והילדה הקטנה נכנסה לחדר.
היא נעמדה מולי וחיכתה שאני אתכופף כדי שתוכל להגיד לי סוד אני משערת.
התכופפתי אל הילדה עם העיניים בצבע קרמל והשיער החום, היא כל כך דומה לשון אני בטוחה שהם אחים.
היא לחשה לי באוזן בקול שגם שון יכל לשמוע והוא עדיין עמד ליד פתח הדלת.
"את יפה,את יודעת ?"
גיחכתי קלות "את גם יפה, אפילו יותר מאח שלך" שתינו צחקנו והיא חיבקה אותי, הייתי קצת מופתעת אבל מיד חיבקתי אותה חזרה.
"תבואי לבקר יותר,את נחמדה ויותר נחמדה כל הבנות ששון מביא כל הזמ-"
"אוקיי הגיע הזמן שאמה תלך לצחצח שיניים, היא תרד עוד מעט ונאכל ביחד" שון קטע את אחותו הקטנה ונתן לה ללכת. אחרי שאחותו יצאה מהחדר שון הושיט לי מגבת ומברשת שיניים.
"לכי תצחצחי שיניים, אני יכין בינתיים משהו לך ולאוליביה"
הוא אמר ופתח את דלת חדרו.
"שון?" הוא הסתובב והביט בי
"תודה... על הכל, באמת, מפתיע אותי שאתה ככה עזרת לי ו.. פשוט תודה" חייכתי והפעם חיוך שבאמת מתאר את הרגשתי.
"היי, אני לא עד כדי כך בן אדם חרא, וחוץ מזה את ..עזבי , צחצחי שיניים ובואי למטה" אמר וסגר את הדלת.

אחרי שצחצחתי את שיניי החלטתי ללבוש את הבגדים מאתמול בערב אבל החולצה היה מכוסה בקיא לכן הסתפקתי בלחזור רק למכנסים שלא לגמרי מטונפים.

ירדתי בגרם המדרגות והלכתי בעקבות הריח שהוביל אותי למטבח שבו אוליבה יושבת ואוכלת את החביתה שלה ושון עומד ליד הכיור חותך סלט.
"היי" אמרתי בקול עדין.
"אמההההה"
"אוליביה, מה את אוכלת לך שם?" אמרתי בקול מעט ילדותי שגרם לשון לצחקק
"אממ אוכל של השף הכי טוב בעולם וזה חביתה טעימה, אבל שוני מכין לך גם" אוליביה סיפרה בהתלהבות.
"איזה כיף לנו, אני בטוחה שהאוכל שלו באמת כזה טעים כמו שאת אומרת"
כששון הסתובב חזרה אל השולחן בידיו הייתה קערת סלט וצלחת עם חביתה גבינות ולחמים.
"וואו לא היית צריך להכין את כל זה בשבילי" הסמקתי עקב המחשבה שהוא טרח
"תאכלי ואני ייקח אותך הביתה" הטון שלו כל כל שונה ממה שאני שומעת כשאנחנו בבית ספר, קולו נשמע עדין יותר ? או אפילו אכפתי ?

עלינו לאוטו והדרכתי אותו להגיע הביתה.הנסיעה הייתה אולי 15 דקות אבל במהלך הנסיעה חשבתי על מה שקרה אתמול, אוי לא מה עם רייצ׳ל ובן ? בן יודע על סטלה? איפה הפלאפון שלי בכלל?
"אממ שון"
"אה?"לא מוריד את מבטו מהכביש
"אתה יודע במקרה איפה הפלאפון שלי?"
"אין לי מושג"
פאק פאק פאק, עבדתי חצי שנה בשביל להשיג אותו ועכשיו איבדתי אותו. כוס אמק.
שאר הנסיעה המשיכה בשקט מוחלט וביקשתי ממנו לחנות רחוב אחד לפני כדי שלא יתחילו לשאול שאלות .
"טוב אממ.. " למה לעזאזל הוא לא מדבר או עוקץ או פשוט מתנהג כמו השון הנורמלי שאני מכירה, הוא פשוט מסתכל עליי עם העיניים האלה ועגיל שמוצא בפעם המיליון מאז שפגשתי אותו את דרכו לבין השיניים שלו.
"אני ממש מודה לך שעזרת לי ונתת לי את הבגדים שלך, דרך אגב הבוקסר נשאר מקופל בחדר אמבטיה ואת החולצה אני יחזיר לך אחרי כביסה מחר בבית ספר,ותודה על הארוחת הבוקר ואחותך מקסימה ותודה גם על המקלחת והנסיעה ו-"
"טוב הבנתי , זה בסדר לא ביג דיל. נתראה מחר בביולוגיה" חייכתי חיוך קל ולפני שירדתי מהרכב נשקתי ללחיו ואמרתי שוב פעם אחרונה תודה. ראו על פניו את ההפתעה כשנישקתי את הלחי שלו,אולי הוא נגעל ? או שהוא אהב את זה כי הוא רצה לנשק אותי בבוקר אפילו שהייתי מסריחה מהפה כי ישנתי כמו סוסה.
הנה אני עומדת באמצע הרחוב עם גינס מסריח ומלוכלך בקיא וחולצה של ילד שלומד איתי ספרות שעד לפני יומיים הייתי בטוחה שלא סובל אותי וחולצה מלאה בקיא ביד אחת וכל מה שאני מצליחה להפיק מכל המחשבות האלה זה :׳מה לעזאזל קרה פה עכשיו!?׳

נכנסתי הביתה כשאני רואה את אמא, רייצ׳ל בן ואוליבר מדברים במטבח.
"אני אומרת לכם, חטפו אותה, הילדה שלי מתה" אמא אומרת תוך כדי שבוכה.
"די אמא, אני בטוח שהיא בסדר ולא קרה לה כלום" אוליבר אומר כאות נחמה ומלטף את גבה של אימי.
"הכל יהיה בסדר, אליסון" רייצ׳ל הוסיפה
"כן גב׳ קלרקסון אל תדאגי, אמה היא כמו.. כמו חתול, תמיד נוחתת על הרגליים ולא מוותרת" בן הוסיף לניחומים .
"קצת מעליב שאתה משווה אותי לחתול אבל אני יסלח" התפרצתי לשיחה וכולם הסתובבו להסתכל עליי.
אמא רצה לכיוני וחיבקה אותי חזק. "איפה לכל הרוחות היית?"
"שתיתי יותר מידי וידיד עזר לי ולקח אותי הביתה" עניתי כדי להרגיע את כולם. "לא קרה לי שום דבר" הוספתי

כשסגרתי את הדלת של חדרי רייצ׳ל נשכבה על המיטה ואמרה "מה לעזאזל קרה לך אתמול בלילה ? בן ואני מתנו מדאגה אלייך, נשארנו שם עד 4 וחצי כדי לחפש אותך והתקשרנו אלייך בלי הפסקה אבל לא ענית"
"כן אני יודעת איבדתי את הפ-" אמרתי אך רייצ׳ל התפרצה לדבריי והוסיפה "אחרכ שאלנו את הברמן עלייך והוא אמר ששכחת את זה פה" אמרה והוציאה מהכיס האחורי שלה את הנייד שלי.
"אוי תודה אלוהים" אמרתי וחיבקתי אותו חזק.
"את מוכנה להסביר לי איפה היית אתמול ?"היא שאלה
"את לא תאמיני כשאני יספר לך" עשיתי הפסקה והתיישבתי לצידה במיטה שלי.
"הייתי עם שון, ישנתי אצלו והוא הכין לי ארוחת בוקר וזאת" עצרתי כדי להצביע על החולצה שאני לובשת "החולצה שלו, הוא נתן לי אותה אתמול"
"מה ?! איך הגעת לשון הביתה ? הוא היה במועדון גם ? שכבתם ?״
"מה פתאום רייצ׳ל ! את יודעת שאני לא ישכב איתו" סיפרתי לה הכל מהרגע שחיפשתי אותה ומצאתי את סטלה בשירותים ועד לרגע שהתעוררתי ומצאתי אותו ישן לידי.
"אז סטלה בוגדת בבן ?" היא שאלה והנהנתי. "בן יהיה הרוס מזה" סיפרתי לה את מחשבותיי.
"לא כל כך" אמרה וקימטתי את גבותיי להבעה לא מובנת, רייצ׳ ראתה שלא הבנתי את כוונתה והסבירה "זאת אומרת כולם יודעים שבן מטורף עלייך מכיתה י׳ והסיבה היחידה שהוא יצא עם סטלה זה לשכוח ממך"
"הייתי בטוחה שהוא שכח ממני" אמרתי והורדתי את מבטי אל הנייד.
23 שיחות שלא נענו ו17 הודעות. רובם היו מאמא שלי ורייצ׳ל אבל ההודעה הכי חדשה הייתה ממספר לא מזוהה .
הודעה מאת מספר לא מזוהה:
"מקווה שנהנית לישון לידי, אני יודע שאני נהנתי. נתראה מחר בייב."

אתן מדהימות אני ממש שמחה לראות שרציתן שאני אמשיך את הסיפור !!
10 הצבעות ואני אמשיך בראשון, אם לא אז בשני.
איפה אתן חוגגות היום יום העצמאות ?
בכוונה העליתי קצת יותר מאוחר היום בגלל יום הזכרון לחללי מערכות צה״ל. ת.נ.צ.ב.ה