הבוקר הפציע, עוד בוקר, עוד יום בכלא. נשארו עוד כל כך הרבה שנים.
הסתכלתי מהחלון של התא שלי,השמש אפילו לא זרחה עדיין. הייתי עירני כל כך. אתמול כשהלכתי עם קונור, הספרייה הייתה סגורה.
אני זוכר שבתור ילד קטן, הייתי מעדיף לשבת בחדר שלי, וקורא לי ספר. אני זוכר את הסיפורים הקצרים שהייתי מדמיין לעצמי.
חייכתי כשנזכרתי בדמיונות שלי. לא אוכל לשכוח את החבר היחיד שלי בצעירותי. שמו היה צ'אד, הוא היה מטקסס, הוא היה הילד של השכנים החדשים.
נהגתי לצרף אותו לסיפורים שלי. הוא היה החבר היחיד שלי.
עד שמיגל הגיע.
הרגשתי דבר לח על לחיי, לעזאזל אני בוכה?. אני לא יכול לבכות. אני גבר בכלא ויש לי כבוד עצמי. קמתי מהמיטה והעלמתי את כל המחשבות מהעבר שלי.
הורדתי את חולצתי, הרגשתי את הקור העז מכה בחזי. הסתכלתי בחלון שוב, ניצוץ קטן של אור התחיל להאיר את בית הכלא המרוחק.
נעלתי את נעלי היחידות. נעלי ספורט. לקחתי נשימה עמוקה וגדולה. ייפתחו את התאים רק בשמונה בבוקר. אני מניח שעכשיו הזמן נושק לשש בבוקר.
ירדתי לרצפה, נשכבתי עליה, רגלי צמודות, התחלתי להתעמל. התחלתי בשכיבות שמיכה.
תוך כדי שגופי דאב וידיי צרבו מהמאמץ הרב שהשקעתי בשעה האחרונה, חשבתי לעצמי.
להשתחרר מוקדם, אני לא אוכל, אבל בזמן שלי פה, אני אוכל לפחות לקבל קצת מהחיים בחוץ.
אתנהג שפוי, אעשה את עצמי כאדם טוב בפני הסוהרים. כך אוכל לקבל דברים.
חייכתי לתוכנית שלי. ועברתי לפלנק, עד כמה שהשעה הייתה מוקדמת, אני אהבתי לעשות כושר בשעות המוקדמות של היום.
צליל נשמע מהכריזה של קומה שתיים. "השקמה!" צעק סוהר ועבר עם אלה על התאים.
נשמעו כמה מהאסירים צועקים. עצבניים מהשעה המוקדמת.
בזמן שהסוהר עם האלה עבר כל תא, שני סוהרים אחריו פתחו את התאים אחד אחרי השני.
האסירים מיהרו לצאת החוצה, לאכול משהו, ולצאת לחצר הכלא. להתעמל וסתם לשבת, לשוחח על סופינו המר במקום הרקוב הזה.
ברגע שפתחו את התא שלי, לא מיהרתי לצאת לאכול, לא מיהרתי לחצר, לא מיהרתי לשוחח עם איש.
סוהר צעק עלי שוב ושוב לצאת. קמתי מהרצפה והוא נראה מאויים לרגע, אך התעשת והחזיק באלה שלו חזק. לבשתי את החולצה שלי וחייכתי חיוך משוחק.
כל יום, אותו הדבר, הייתי קם מוקדם. מתעמל, יושב דקה או שתיים בתא לפני שיצאתי החוצה אל החצר, נושם קצת אוויר, אוכל את ארוחת הבוקר הכרוכה בתפוחי עץ בלבד.
הייתי הולך לספרייה כל יום, קורא ספרים. את חלקם הכרתי, חלקם הפתיעו אותי בתכנים שלהם.
כיבסתי את הבגדים שלי במכבסה הגדולה יחד עם כל בגדי האסירים האחרים. הייתי מנקה פעם ביומיים את רצפת קומה שתיים יחד עוד חמישה אסירים.
הייתי חוזר לישון, וחוזר כך כל יום.
כל יום במשך חמישה עשר הימים הראשונים שלי, הייתי עושה את אותו הדבר.
לא משנה אף לא דבר, ולו במילימטר אחד בלבד.
ביום השישה עשר, סוהר ניגש אלי, היה זה יום רביעי אחר הצהריים.
"רוג'רס, בוא איתי" אמר. קונור שהיה איתי בספרייה, קרא איתי ספר, שאל בקול רם, רם מדי. "לאן אתה לוקח אותו"
"בלק, אל תהרוס את מה שבנית לעצמך" ענה הסוהר.
נתתי לו לקחת אותי למקום חפצו. "לאן אני הולך בדיוק?"
"מישהו רוצה לפגוש אותך".
"מה ל- מי כבר ירצה לפגוש אותי" נשמתי נעתקה, יכול להיות שמיגל- יכול להיות שהירייה ששמעתי, לא הייתה מכוונת אליו. חיוך קטן עלה על שפתי. אני אצא מפה.
נכנסתי לחדר שבו הייתה מנורה אחת, חלון אחד, שולחן אחד, שני כיסאות ושני אנשים.
אחד ישב, ואחד עמד לידו, סוהר. או שזה אולי שומר ראש?
הבחור לחש משהו לסוהר/שומר ראש והוא יצא החוצה. נועל את החדר ההוא כשאני והבחור המיסתורי בפנים.
ידיי אזוקות ורגליי מחוברות אחת לשנייה בשלשאלות. רעש הברזל הדהד בראשי, התיישבתי.
זה לא מיגל.. מיגל לא בלונדינ- או שיט.
זיהיתי את הבחור בין רגע.
"שלום רוג'רס".
"שלום לך עורך דין ג'יימס" עניתי, קולי נשמע עמוק יותר.
הסתובבתי לראות אם ישנו סוהר באיזור. ג'יימס חייך וחשף את שיניו הלבנות, שיני הארנב שלו הבריטיות. משפיל מבט ומחייך שוב. "מה אתה עושה פה" שאלתי בקול קודר, לא מראה הבעה ולו לרגע.
"אתה לא שמח לראות אותי?" שאל, מסתכל עלי עם עיניו הגדולות. מה לא בסדר איתו. מה אני עושה פה לעזאזל.
"אני לא מכיר אותך" המילים יצאו מפי מבלי משים.
"אז בוא נכיר" אמר, הוא לא מתייאש? מה הוא רוצה ממני.
הבריטי חייך חיוך קטן משחק בשיערו. "אוקיי" אמרתי והסתכלתי ישירות לעיניו. "למה הגעת לפה?".
"הגעתי לבקר אותך"
"למה הגעת לבקר אותי, אנחנו לא מכירים".
"לא היית רוצה שיהיה לך חבר במקום הזה?"
"אל תדאג לי ילד"
יחסית לבחור קטן כזה, יש לו אומץ.
"אני אחזור שבוע הבא, תודיע לי אם תרצה שאהיה חברך בכלא הזה" אמר, שם על עצמו את הג'קט שלו. הוא הניח על עצמו את משקפי השמש שלו.
חייכתי לעצמי כשיצא החוצה. "מי הוא חושב שהוא?" גיכחתי.
חזרתי לספרייה לראות את קונור רדום על הרצפה. "היי בנאדם" אמרתי והזזתי אותו עם רגלי הימנית.
"אה מה" קונור התעורר. "אה! ריצ'רד, לאן הוא לקח אותך?"
"איזה בריטי אחד רצה לדבר איתי" אמרתי. "אמרתי לו שילך , הוא אמר שיחזור בעוד שבוע בדיוק לראות אם דעתי השתנתה".
"ריצ'רד אתה הופך פה מנער לגבר"
"קונור, אם אתה רוצה את האיברים שלך תקינים כדאי שתשתוק".
קונור צחק ושנינו יצאנו מהספרייה.
מעניין מה הג'יימס הזה רוצה ממני..
YOU ARE READING
Law and Order
Aksiאסור היה לי לסמוך על אדם חוץ ממיגל. לעזאזל, הכל מתפרק. אני צריך לברוח. ועכשיו. איך אני אמור לעשות את זה? אין לי שום בעלי ברית. "היי רוג'רס" "תתרחק ממני ג'יימס" "אבל למה? אתה אוהב שאני איתך" "אני שונא אותך"
