זה לא שיקוי אהבה (Drarry)

פרק 2

דראקו קבר את עצמו מתחת לשמיכות.

עיניים ירוקות, כהה עם עוררות...

הוא לא ישן טוב בכלל. השיער שלו ללא ספק כמעט מזדקף מכמות הפעמים שהוא התהפך והסתובב במהלך הלילה, והוא היה מזיע באי נוחות.

זוג שפתיים סדוקות נפתחות בנשימה, יבבה בורחת מהן...

כמובן, זו לא הייתה הסיבה היחידה שלא היה לו נוח. הוא נאנק והסתובב על צדו, 

אוחז בחוזקה את הציפית באגרופו ומנסה נואשות להתעלם מהתמונות שלא נותנות  - לו - מנוחה.

הוא ניסה לעשות את מה שסנייפ אמר לו לעשות, להתמקד בשנאתו לפוטר,  

אבל כשעשה כל מה שקרה זה שהוא התחיל לדמיין את פוטר כועס, 

מה שבתורו הוביל אותו לדמיין את פוטר אדום פנים,

 מה שבתורו הוביל אותו לדמיין את פוטר סמוק ושבע לאחר סשן ארוך של מה שסנייפ כינה בעדינות 'הזדווגות'.

הוא התהפך שוב ונאנח בכבדות. אמש, כשסוף סוף חזר מהמשרד של סנייפ, היה לו ריב ענק עם בלייז. 

לא קרב צעקות-האקסינג-חבטות כמו שהוא היה תמיד עם פוטר - 

הלו, הם היו סלית'רינים - אבל זה היה אינטנסיבי.

 זאביני סירב להודות שלהכריח את דראקו לשתות שיקוי שעלול להרוג אותו אולי היה רעיון רע, 

ודראקו סירב להודות שבלייז לא היה היחיד שלקח בדיחות רחוק מדי לפעמים (אותה התקופה שהוא הסיר לחלוטין את הזרוע של נוט הייתה תאונה, למען מרלין!).

עם זאת, דראקו נהנה להודיע ​​לזאביני שסנייפ נכנס לאולם הכניסה ומצא אותו דוחף בחוזקה תלמיד אחר (מסיבות ברורות, דראקו לא אמר מי) לתוך הקיר ודופק מתוכם את החיים. 

עכשיו הוא ידע את הסיפור המלא (למרות שדראקו גם פלט את החלק שבו הוא סירב לספר לסנייפ מי התחיל את כל העניין מלכתחילה),עד לשם המותג של השיקוי. 

ועכשיו זאביני עמד להפנות אנשים נגדו למשך שבוע לפחות ודראקו לא ידע כמה דפיקות נוספות המוניטין שלו יכול לסבול לפני שהוא רשמית מנודה חברתית והוא פשוט רצה כל כך את פוטר.

הוא איבד את הספירה של כמה פעמים הוא עבר על זה, 

איך הטעם המציק של נוזל עלי כותרת של ורדים איים להכריע אותו ולא היה שום דבר שהוא יכול לעשות בנידון. 

איך בדיוק ברגע שבו ראה את פוטר, התפוצץ בתוכו משהו כל כך חזק עד שהוא עוקף את גבול הכאב, החל להתפרץ בתחתית בטנו.

 איך זה התפשט כלפי מעלה כדי עוטף את חזהו ומעקצץ בקצות אצבעותיו.

איך הוא פתאום נעשה מודע - מודע להפליא - לכל מה שהיה הארי ג'יימס פוטר.