פרק עוצמתי ומלא רגש לפניכם😎🤞 בבקשה תנו לי לדעת מה אתם חושבים ותגיבו בין לבין- אני קוראת הכל 💝(חסרת חיים כבר אמרנו?🤨)
קריאה מהנה!
***
לפני תשע שנים:
הסכין שבידי רעדה, כאילו אוחז בה מישהו נוסף ומנענע אותה מצד לצד.
לא, לא הסכין היא זו שרועדת.
זו היד שמחזיקה אותה.
בהיתי בעיניים פעורות מעט בסוכן שהיה למולי, מבחינה כיצד זולגים ממנו החיים באיטיות.
שלפתי את הסכין לעברי בתנועה אחת. הדם שהיה על הלהב השפריץ לכל עבר, מכתים את פני בטיפות עכורות.
מה את עושה טיאר?
צפיתי כיצד חרב הרייקי הגדולה שאחז הסוכן נמוגה ביחד עם הזיק ששכן בעיניו.
הנשק שלו התבטל. הוא מת.
ריידן התקרב לעבר גופתו של הסוכן, מסיר בתנועה נוקשה משהו את ידיו הרפויות מגופו של סיימון. המשכתי לבהות בו בדממה, מהדקת את אחיזתי בסכין המוכתמת. השקט שהתפוצץ באוזניי לא הצליח להאפיל על המחשבה היחידה שניצבה בראשי.
אני מפרה פקודה.
"קפטן?" קולו של ריידן קטע את הדממה. "מה עכשיו?"
"עכשיו נהרוג אותו." ביקשתי לומר, אך לא עשיתי זאת. התיישבתי באיטיות על האדמה הקשה, מתנשמת בכבדות.
למה? למה הידיים שלי רועדות?
"קפטן." ריידן פנה אלי בשנית. "מה עושים עכשיו?"
הרמתי אליו את מבטי. הנשימות שלי הלכו וכבדו. משהו בי היה עייף כל כך, רעב כל כך.
"רגע אחד..." ריידן נדרך קלות. "קפטן, הרייקי שלך..."
ניסיתי להשיב לו, אבל לא הצלחתי להוציא הגה. הנחתי את ידי על ליבי, מנסה להשליט סדר בנשימתי הקטועה.
מה החולשה הזו לעזאזל? לא חשבתי שהריצה תגזול ממני כל כך הרבה אנרגיה. לפני כמה זמן ביצעתי את ההשתלטות הקודמת שלי?
"קפטן..." המבע הרציני על פניו של ריידן כמעט והוציא אותי מכליי. כאילו הוא יודע מה אמור להיעשות. מה שלא עשיתי.
"פשוט תהרוג אותו ונגמור עם זה כבר!"
המשפט ביקש להתפרץ ממני, להתיז בכעס את הכל. לא אמרתי אותו. במקום זאת, המשכתי לנשום באיטיות, כובשת את עיניי בקרקע.
ריידן המשיך לאחוז בגופו של סיימון ולהביט בי. לאחר רגע הוא הניח אותו על האדמה בעודו שכוב על גבו והתכופף לעברי. סקרתי אותו בעייפות מה, מייחלת לשקט.
YOU ARE READING
ביום שהלכת
Paranormalגורלו של כל אדם הוא המוות. זהו המעגל שסובב אותנו, התחלה, אמצע, וסוף. זה חלק מהחיים, פשוט ככה. אבל, הפעם הזו- המציאות משתנה. כי בעולם שלנו, המוות של השני הוא הרבה יותר מסתם מוות. הוא הדרך שלנו לשרוד. ברגע שהכל נגמר עבור אדם אחד, ש...
