Born to fall in love - נולדו להתאהב

אדריאנה - אמא, אני מפחדת

היום הזה הגיע בסופו של דבר, הזמן עבר כל כך מהר שלא הספקתי להנות מימי כרווקה רשמית.
הייתי אמורה לפנטז על היום הזה ולא לפחד מבואו, למרות שאיני יודעת כבר ממה נובע הפחד, מנישואי כפייה, או שמא השלמת העובדה שאהיה אשתו של דמיאן, עוד חלום ילדות שהולך להתגשם, רק חבל שהוא כבר לא רלוונטי.
אני כל כך מבולבלת, אין לי שמץ של מושג כיצד עליי לנהוג.
האם התנהגתי כטיפשה כשדבקתי בשמירת הטינה שלי? האם הרחקתי לכת יותר מדי?
מאוחר מדי לשנות גישה. אמשיך להציג לדמיאן את הכעס שבי כל עוד אוכל. והוא קיים, פשוט... זה כבר לא נראה נורא להתחתן אוצו כמו שזה היה בהתחלה.
הוא יגן עליי, יכבד אותי (אם אכבד אותו), יספק לי כל מה שאי פעם אצטרך (אם אשתוק כמו ילדה טובה) ואני בטוחה שיעשה עבודה טובה במיטה (ככה שמעתי).
הסתכלתי בבואתי במראה, הייתי מרוצה מאיך שנראיתי.
אבי דאג שכמה אנשי מקצוע יבואו למלון בו אנחנו מתארחים כדי לארגן אותנו, הבנות.
"איך גדלת לנו כל כך מהר, את נראית כמו מלאכית קטנה." אימי חיבקה אותי מאחור, הבטתי בה דרך המראה. בעוד כמה חודשים כבר לא אגור איתה, לא אגור עם ת'יאו ואבא, אהיה אשת איש,
החיים שלי ישתנו במאה ושמונים מעלות.
"אמא?" קראתי בלחש. "כן אהובתי?" היא ענתה ברוך,
"אני מפחדת." הורדתי לרגע את המגננות והודיתי.
"אני יודעת מתוקה שלי, וזה בסדר, הייתי בדיוק במקום שלך כשהייתי צריכה להינשא לאביך. זה בסדר לחשוש, אני פה איתך." לא רציתי לבכות כדי לא להרוס את האיפור שעמלו עליו המעצבים. היא מבינה אותי, אני יודעת, אבל היא לא מבינה אותי.
השארתי את הדמעות בעיניים ואת הגוש תקוע בגרוני. "רק אל תמרחי את המסקרה, טוב?" צחקתי ופרקתי מעט מתח על הדרך.
נפנפתי בידיי לעבר עיניי ואמרתי לה "אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה, אני לא בוטחת כבר בהחלטות שלי." הודיתי.
"שטויות אדריאנה, תמיד ידעת מה נכון בשבילך. להתאהב בבעלך לעתיד לא נשמע כמו בחירה גרועה." הרמתי את גבותיי בפליאה, להתאהב? אני מתאהב בדמיאן? מתי זה קרה? "איך... איך את... אני לא מתאהבת בדמיאן, שיטות."אמרתי בהינף יד. לא הסתכלתי עליו בימים האחרונים בפגישות העסקיות. מאיפה היא הביאה את זה?
"אמנם בשבועות האחרונים התרחקנו זו מזו, אבל אל תשכחי לעולם שאני אמא שלך, האדם שמכיר אותך הכי טוב בעולם." אין ספק שהיא מכירה אותי הכי טוב מכולם, אבל בדבר אחד כן יש לי ספק. למרות הבלבול הרציני שלי חיבקתי אותה חזק חזק. זה הדבר שהחזיק אותי שפויה, המשפחה שלי. הקשר איתם דעך בשבועות האחרונים, אבל אני מבטיחה לשקם אותו בחזרה. הנה עוד דבר שאאשים את דמיאן בו. להתאהב? מי יכולה להתאהב בבן אדם כזה? סליחה, פרא אדם.
"הלוווו אני מכירה אותך הכי טוב," עוד קול נשמע ברחביי החדר, "אל תשכחי אותי." אמרה ורוניקה והצטרפה לחיבוק.
"אני אוהבת אתכן כל כך." אמרתי.
"אדריאנה כמה זמן לוקח לך להתארגן? אנחנו מאחרים." ת'יאו נכנס בהפתעה ומצא את כולנו דומעות.
רצתי לעברו וחיבקתי אותו, אני יודעת כמה הוא נלחם בשבילי, הוא תמיד ישמש כחברי הטוב ביותר.
"עם כמה שאני אוהב מפגני אהבה, אנחנו באמת מאחרים, חייב לצאת."
אמא וורוניקה יצאו מן החדר, ת'יאו המתין שיצאו לפני שאמר "יש לי מתנה בשבילך אחות קטנה."
הרמתי את ראשי כדי להביט בעיניו, הוא לא דמע אך היה ניתן להבחין ברגש ששרר בפניו.
הוא הוציא מן כיסו צמיד יפהפה.
"אני רוצה שתענדי אותו תמיד. לא משנה כמה תכשיטים תקבלי, ואת תקבלי! את לא מורידה אותו בשום אופן מידך." הושטתי את ידי כדי לסמן שהבנתי את המסר. הוא ענד אותו עליה וסגר עם הסוגר. זה היה יפהפה, גם ללא שום איום, לא הייתי מורידה אותו.
"הוא מושלם, תודה ת'יאו." חיבקתי את אחי כל כך חזק, וכשהבטתי בשעון המתחבא מאחוריו הבנתי שאנו באמת מאחרים.
"עכשיו בוא, יש לי מסיבת אירוסין לחגוג."