עברו להם שלושה שבועות מחזרתה של אדריאנה לבית. מאז הגעתה אני מרגיש שבאמת אפשר לקרוא לזה כך, בית. אף על פי שאני לא בטוח שהיא מרגישה כך.
אני לא מתפלא. הוצאתי אותה מהמקום שהיתה רגילה לגור בו מזה 18 שנה, ייקח לה זמן.
משום מה חשבתי שברגע שתחזור הסיוטים שתוקפים אותי יפסקו. זה לא קרה.
ומה שמדאיג אותי יותר זה הרגע שאדריאנה תגלה עליהם. עד כה הצלחתי להסתיר את זה.
הלכתי לישון אחריה, קמתי לפניה, ובכל הפעמים שהתעוררתי בבהלה מתוך שינה השתדלתי לעשות את זה בדממה.
זה מתחיל להיות מעייף. אני לא יודע מדוע איני רוצה שתגלה על כך. אני פשוט לא רוצה שיהיו לה דאגות נוספות על הראש, או יותר נכון, אני צריך להיות זה ששומר עליה, לא היא עליי, מה יקרה כשתגלה עליהם? היא צריכה להתמקד בתהליך ההחלמה שלה, אני סתם אגרום לדאגה מיותרת.
נראה שהיא עומדת להחלים לגמרי, הצלתי להבחין בפציעה מספר פעמים, כשהתקלחה, איתי וגם לבד, כששכבנו וכשנרדמה, בשאר הפעמים הייתי צריך לגרום לה להראות לי בכוח, אבל לפי תפקודה אני יודע שהמצב טוב בהרבה יותר.
"דמיאן הם מחכים רק לאישור שלך כדי לבצע את הפעולה." ברנדון מסיח את דעתי ממחשבותיי, שהסיחו את דעתי מהעבודה.
"תגיד להם שיש אישור. תטילו את הפצצות." עוד דבר ששכחתי להזכיר.
אנחנו בעיצומה של מעין "מלחמת אחים.״
רוקו לקח סיכון כשפעל נגדי וירה באשתי. הוא צפה את הפגיעה והתכונן לה לעומתי. וזו הסיבה למה הדבר נמשך כבר יותר מחודש.
הוא התחיל לשחק בזמן שאנחנו היינו רדומים. היה לו יתרון, אבל לא לעוד הרבה זמן.
כשהשבנו מלחמה זה היה כמו תמיד. חכם ואסטרטגי, ולא ביהירות ופזיזות בשעת כעס.
כל זה קרה כי לא הייתי על המשמר כמה שבועות. מה כבר ביקשתי ירח דבש מזדיין עם אשתי?
כמובן שהיא לא יודעת על כל הדבר הזה. היא לא צריכה עוד דאגות.
זו לא הייתה טרחה להסתיר את זה. היא לא יודעת מהם שעות העבודה הרגילות שלי לפני שכל זה התחיל, לכן לא הייתי צריך לשקר לה על איחורי עבודה. ביום רגיל הייתי לרוב בחדר העבודה בבית, פוקד מרחוק, וכשצריך להראות נוכחות הייתי מגיע לכמה שעות. ביום כזה יש לי זמן קצוב בבית, אם בכלל.
ברנדון הוריד את השיחה מהשתק ואמר "פעל."
"אני מקווה שזה מה שישתיק אותם." הוא אמר.
"אל תדאג. כרגע נמחקה להם חצי מהטריטוריה. הם ישתקו. רוקו יודע מתי להפסיד בכבוד."
אם יש משהו באופי של הבן אדם עם המילה כבוד זה הדבר הזה. מעבר לזה יש שם רק חרא.
"עכשיו בנושא אחר לגמרי," הוא פתח בשיחה. "אני מקשיב."
"מה אתה אומר על חברה של אשתך?"
הרמתי גבה. "ורוניקה? מה איתה?"
"מה אתה אומר עליה?" הוא חזר על השאלה חושב שכך אבין טוב יותר את השטויות שלו.
"היא עזרה לאדריאנה כשחזרה מבית החולים, אני מניח שהיא נחמדה." ניסיתי לסגור את הנושא, לא אומר לו שיכול להיות שהיא מכשפה או משהו, אבל הוא התעקש. "היא עדיין גרה אצלכם?" טוב אם לא אספר לו יותר הוא לא ישתוק.
"כן," אמרתי בחוסר סבלנות. "היא עדיין אצלנו, בהתחלה היא הייתה כדי להנגיש לאדריאנה עזרה, עכשיו היא נשארת סתם כי היא עלוקה.
הסיבה היחידה שאני נותן לה להישאר זה כי היא עושה טוב לאשתי,ומעבירה פה אל השהות בבית. זו הסיבה היחידה!". "עוד משהו?" שאלתי בחוסר סבלנות.
ברנדון הרים גבה. הוא לא רגיל לשמוע ממני תלונות על אנשים, הוא רגיל לשמוע דיבורים על גופות שעיצבנו אותי כשהיו חיות.
הוא ציד מעביר נושא.
"כן. אתה חושב שהיא כוסית?" הוא שאל בחיוך.
"ידעתי יבן זונה." אני לא חושב שהוא הספיק לשמוע, הוא יצא מהחדר במהירות כאילו גילה לי סוד מדינה.
גם עיוור יכול היה לקלוט את המבטים שזרקו אחד לשניה כשהוא בא לבקר אצלנו.
אני ואדריאנה התערבנו מי מהם יתוודה ראשון. היא ניצחה.
אני מניח שתפסתי מהבחור שלי יותר מדי.
YOU ARE READING
Born to fall in love - נולדו להתאהב
Roman d'amour״העולם הוא מקום מסוכן, אבל הוא היה מסוכן בשבילי הרבה יותר״. אדריאנה רוסו: הוא נכח בחיי מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי מאוהבת מעל הראש, אך לא תיארתי לעצמי שיום יבוא והשנאה תגבור על האהבה. מאז אותו הלילה לצידו אני לא מפסיקה לראות אש מסביב ולירות חצים. ...
