Born to fall in love - נולדו להתאהב

דמיאן - החתונה

רוח הים נשבה בעדינות על פניי ובישרה על מזג אוויר צח ונעים.
הכל סביבי היה לבן ופרחוני, החופה שעמדה בסופו של החוף, ממש ליד גלי הים, באוויר הפתוח תחת כיפת השמיים, השביל המוביל אליה, שהתפרש בלובן על פני החול הנעים, הפרחים שעיתרו כל מקום ברכותיהם וניחוחותיהם וכמובן, מושבי האורחים. הכל היה לבן, טהור ושמיימי, כמו האישה שאיתה אתחתן בעוד כמה רגעים.

כשאדריאנה ביקשה ממני חתונה מצומצמת לא הבנתי מה חבוי מאחורי כוונותיה, אך כשהבטתי קדימה, לעבר עיצוב חתונתי, ידעתי שהמעשה הנכון היה להיענות לבקשתה. כל מי שצריך להיות כאן נוכח, בלי סיכונים מיותרים.
ידעתי מראש שחתונתי לא תכיל את כל מכריי, ידעתי שזה הולך להטריף כמה מהם - הידיעה שהם לא ישתתפו בחתונת השנה, אך לקחתי בחשבון את בקשתה של אדריאנה ונענתי לה.
ואם אהיה כן עם עצמי, ארגיש יותר בטוח אם אדריאנה תשהה לצד האנשים שעליהם אני סומך יותר מכל השאר.
אירועי העבר הטילו ספק בכל החלטה הקשורה לחתונה.
בחרתי שני שושבינים, הראשון היה ברנדון, המשפחה היחידה שנותרה לי.
אנשים אומרים שמשפחה אי אפשר לבחור, אבל לעזאזל, אני לא חי לפי תבנית חיים של אנשים שלא מבינים דבר.
למרות שלא הוקרתי לו על כך תודה, ברנדון היה לצידי בכל החלטה שקיבלתי.
לאחר הסכסוך עם לוקאס אני ומשפחתי חזרנו לביתנו, אבי חזר לעיסוקיו, אימי חזרה למקום הנוחות שלה, היכן שמשפחתה התגוררה, אבל אני - לי לא היה למה לחזור.
השארתי הכל מאחור.
יום אחד נקלעתי למארב של אבי, הוא שלח כמה מחייליו המיומנים לבחון אותי - מה אעשה כאשר האויב מתקיף ואילו לי אין שום עזרה או מנוס.
לא היה לי מה לעשות מלבד לתקוף בחזרה, אבל הייתי צעיר והם היו רבים.
למזלי ברנדון - בנו של אחד מן החיילים, שמע על התכנון והחליט לארוב למארב, אז כן, הוא עזר לי, וכן, בזכותו הצלחנו לגבור על החיילים ולא למות באותו היום.
ומאז היה לי מקום להיות שייך אליו, הוא הפך להיות מהר מאוד אחי, ומכל המשפחה האמיתית שנותרה לי רק לו מגיע להיות לצידי ביום כזה.
השושבין השני הוא לא אחר מאשר ת'יאו.
אני דיי חייב לו על כך שאני הולך לקחת את אחותו. ללא שום רשות של אחיה.
אבל ברצינות, הקשר שלי עם ת'יאו מעולם לא באמת דעך, אמנם כל הקטע של השידוך ביני ובין אדריאנה הכעיס אותו, אבל הבנתי אותו, הוא לא רצה להכניס את אחותו לתוך אזור הקרב.

שני השושבינים שלי הופיעו בחדר שנכחתי בו, חדר שממנו יכולתי לראות הכל.
הם התלבשו תואם, וזה היה מצחיק כי שניהם הכירו אחד את השני בפרק זמן קצר מאוד, אתמול, במסיבת הרווקים.
הם לבשו שניהם חליפות בצבע ירוק כהה עם פפיונים תואמים בצבע.
אני לעומתם לבשתי לאחר שכנועים רבים חליפה משובצת אפורה, ומתחתיה מכופתרת לבנה, לבקשת אדריאנה, אשתי לעתיד.
זה היה אלגנטי וטוב... זה היה מרשים.

הכיסאות החלו להתמלא והמלצרים החלו בפעולתם המיומנת מזה יממות.
"אני רק אומר שאם אתה רוצה להתחרט, זה הזמן. אחרי זה היא תתפוס אותך בביצים." ברנדון אמר מאחוריי. "בשלב זה היא עלולה להתגלות כמסוכנת." הוא המשיך בציניות שלו.
"אני מזהיר שזה לא הזמן להגיד את זה, אלא אם כן אתה רוצה למות על ידי אחיה של הכלה." ת'יאו הגיב לו.
"אה נכון, קשה לזכור שאתם שניכם מאותו זרע. אתה אח, והיא... אממ לא."
נחרתי בצחוק למשמע דבריו.
"אם תשב איתה לשיחה של כמה דקות בודדות היא תהיה יותר מ... איך קראת לזה? אחות יקרה."
ת'יאו ענה לו.
"להסתכן בכך שהיא תתאהב בי ותשכח מדמיאן, ואז הוא ינקום בי ואז אמצא קבור שבעה מטרים מתחת לאדמה?
לא תודה, אני מעדיף להתייחס אליה כאל אשתו המסוכנת של אחי."
ת'יאו צחק. ידעתי שהם יצליחו להתחבר מהרגע הראשון שראיתי אותם באותו חלל.
יש להם יותר מדי מכנים משותפים בשביל שדבר כזה לא יקרה.
בזמן שהם מריצים בדיחות שם מאחורה, אני חושב על כמה אני מת לראות את אדריאנה.
לפי המסורת אסור לנו להתראות עד טקס החופה, בטענה שהדבר מגביר את האהבה והגעגועים ההדדיים ואת השמחה שבאיחוד המשותף בעת החתונה.
נמאס לי להתגעגע, זה נשמע קיטשי, לא משהו שהייתי מוציא מהפה לפני שהיא חזרה לחיי, אבל אני רוצה להיות קרוב אליה.
מסורות ארורות.