״העולם הוא מקום מסוכן, אבל הוא היה מסוכן בשבילי הרבה יותר״.
אדריאנה רוסו:
הוא נכח בחיי מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי מאוהבת מעל הראש, אך לא תיארתי לעצמי שיום יבוא והשנאה תגבור על האהבה.
מאז אותו הלילה לצידו אני לא מפסיקה לראות אש מסביב ולירות חצים.
...
הזמן עצר מלכת, כל תרחיש עבר לידי בסלואו מושן, אך בו בזמן הרגשתי שאני לא חלק מהסיטואציה, הרגשתי שאני צופה מהצד שאינו מבין מה קורה. רגע אחד אני שרועה על אדמה קרה, רגע אחר אני בתוך מכונית לצד דמיאן. לא ידעתי מה להוציא מפי, הכל היה מתעתע. כשדמיאן אמר לי שהולכים לבית שלו הודיתי לו בליבי. אם אני לא מתפקדת עכשיו, כשאני נמצאת ליד בן אדם אחד, אני לא יודעת איך אתפקד ליד מאות. המכונית נעצרה ולפתע התגלה מולי ארמון, לא פחות ולא יותר. לא חשבתי שישנו בית גדול יותר מהאחוזה שאני גרה בה, אבל ההוכחה נמצאת ממש מולי. לקחתי לי את הזמן עד שהרשתי לעצמי לנוע, חששתי ממה שימצא מעבר לדלת. כשפתחתי את הדלת הרגשתי הרגשה משונה. ציפיתי לקור ואי נעימות, אך למרבה הפלא התחושה הייתה אחרת. ערבוב של חום, יופי, פרטיות וביתיות. הרגשתי שייכת.
״איפה אני יכולה להתקלח?״ שאלתי את דמיאן. הוא הסתכל על השמלה שכבר לא נשאה את החן שהיה בה לפני כמה שעות. הייתי כולי מלוכלכת ומסריחה, ומעבר לזה הרגשתי כך גם בתוך תוכי. הייתי חייבת להסיר התחושה של הידיים שלו על גופי, ידיים של גופה. ״שתי קומות מעלינו, תפני שמאלה כשאת מגיעה לקצה המדרגות, ותלכי עד הסוף לחדר האחרון.״ מיהרתי לעלות ולהיכנס למקלחת. דמיאן שכח להזכיר שאני מתרחצת בחדר שלו. החדר שלו היה מסודר להפליא, תהיתי אם זה הוא זה ששומר על החדר כך, או שגם לו יש עוזרות בית. נגעתי בקצת המיטה השחורה, ואחר כך בספה, הבטתי סביבי, זה היה גדול בהרבה יותר מהחדר של הוריי. הייתי אומרת שזה יותר מדי מרחב יחסית למישהו שלא מבלה כאן יותר מדי, או ש... לא אדריאנה תוציאי את זה מהראש שלך, איכ! כמה בנות היו באותו המצב שלי כרגע? עם כמה בנות הוא שכב כאן, במיטה הענקית הזו? התנערתי כולי מהמחשבה הזו, ונכנסתי למקלחת. התנהלתי באיטיות, לא ידעתי מה יצפה לי כשאצא, איך דמיאן יתנהג אליי, איך אני אתנהג אליו? מה יקרה מעתה והלאה? ומה לעזאזל אני אמורה ללבוש? פתחתי את הדוש והתחלתי לשטוף מעליי את כל הלכלוך. כשהמים ירדו מלמעלה ועשו בשבילי את פעולתם הרחצה, נותר לי זמן לחשוב על מה שקרה. למרות שלניקו לא היתה שום סיבה לעשות את מה שעשה הבנתי אותו במעט. אני יודעת שאני לא אמורה להרגיש כך, אבל הרגשתי. דמיאן הפך את הבן אדם לנכה. לפאקינג נכה. איך הוא לא יבקש נקמה? אני לא אומרת שלא הגיע לו להפוך לאחד כזה, אבל אני כן מבינה מהיכן הכעס נבע. אני מאמינה שלכל אחד יש מגבלות, העובדה ששלו בלטה יותר לא הופך אותנו ל״חפים מפשע.״ ונכון שהוא היה ה״רע״ בסיפור, אבל הוא היה הרע בסיפור שלנו. אני לא שופטת אותו כי אני יודעת בכמה תרחישים דמיאן או אפילו ת׳יאו היו הרעים בסיפורים אחרים.
יצאתי עם מגבת כרוכה סביב גופי, דמיאן היה שרוע על המיטה, צפה בטלוויזיה. גם הוא היה אחרי מקלחת טובה, הוא נראה תשוש ועייף, אך הוא לא היה רדום אחרי הכל. ״לא מצאתי מה להביא לך ללבוש, אז הבאתי לך חולצה ובוקסר מהארון שלי.״ ״תודה״ אמרתי וניסיתי להסתיר כמה שיותר מגופי בעודי מרימה את חבילת הבדים לעבר חדר המקלחת. כשיצאתי לבושה דמיאן היה כבר רדום. הייתי אסירת תודה על זה באותו הרגע, לא נמצאו בי הכוחות לשוחח על מה שקרה, רציתי רק לישון. רגע... איפה אני ישנה? על המיטה הזו? המיטה שלנו בה רבות לפני? יש לי שפע של חדרים אחרים שאני יכולה לישון בהם, אבל אני לא רוצה לחטט. יש סיבה שהוא כיוון אותי דווקא לחדר הזה. הברירה היחידה היתה לישון על הספה, ובהתחשב בנסיבות לא היה לי כל כך אכפת. לקחתי שמיכה קטנה מזו שהייתה פרושה על קצה המיטה, ושכבתי על הספה הנוחה. לא לקח לי יותר מכמה שניות להירדם, זה הרגיש כל כך טוב.
* אור יום חדר לתוך עפעפיי ואילץ אותי לקום לבוקר יפה. כשפקחתי את עיניי הבחנתי שאיני נמצאת עוד בספה שנרדמתי בה אתמול, אלא במיטה היוקרתית שדמיאן ישן בה. רגע איפה דמיאן בכלל? הצד שלו במיטה היה קריר, זה אומר שהוא קם לפני הרבה זמן. פתאום גאה בי רצון עז להריח את הכר שנם בו, התקרבתי בזהירות רבה לציפית ושאפתי את הריח אל תוך אפי. היה לה ריח נפלא, ריח גברי ודומיננטי, הריח של דמיאן. ירדתי במדרגות ונזהרתי שלא למעוד בדרך למטה. כשהגעתי פניתי לעבר המטבח, ריחות מתוקים הציפו אותי מכל הכיוונים. אבל מה שהפתיע אותי היה מי שגרם לריחות הללו להתחולל. ציפיתי שזו תהיה העוזרת, אבל להפתעתי זה היה דמיאן בכבודו ובעצמו. הוא היה לבוש במכנסי טרנינג אפורים, ללא שום חולצה באופק ומגבת ידיים תלויה על כתפו. למה הוא חייב להיות סקסי כל כך?! הוא הכין פנקייקים, ועם כמה שהם נראו מגרים לא ידעתי מה אני רוצה לאכול יותר. הוא שמע את צעדיי והסתובב, הוא נראה עוד יותר מעולה באור הבוקר, עיניו הכחולות נראו בהירות הרבה יותר, מזכירות את שמיי היום ושערו פרוע בצורה מושלמת, מעיד על שינה רוויה. ״בוקר טוב, איך ישנת?״ ״אני לא זוכרת שישנתי טוב יותר בכל חיי״ הודיתי. ״ראיתי שנרדמת על הספה בלילה, אז העברתי אותך למיטה.״ הוא השתהה לרגע "את יודעת שלחלוק מיטה יחד זה לא חילול הקודש?״ באמת?! ״תאמין לי שאלה לא הסיבות שבגללן ישנתי שם.״ אמרתי בגועל וניסיתי לרמוז כמה שאני יכולה דרך עיניי. דמיאן פרץ בצחוק ״ אדריאנה, אף בחורה לא ישנה שם לפנייך, אם זה מה שמדאיג אותך.״ אה, אוי. ״טוב, אני אזכה לאכול היום? או שהם רק לתצוגה?״ הוא חייך והגיש לי את ערימת הפנקייקים בזמן שאני התיישבתי בכיסא הבר שניצב מול האי. נגסתי בפנקייק בודד ושאלוהים יעזור, זה היה חלומי. ״אני יודע, תודי לאמא שלי, מתכון שלה.״ הייתי עד כדי כך שקופה? דמיאן התיישב מולי ואכל גם הוא. תהיתי למה הוא לא פותח בשיחה על מה שקרה אתמול. הוא אפילו לא נראה סקרן לגבי זה. החלטתי שאני אתחיל לדבר על כך. ״אתה לא רוצה לדעת מה ניקו עשה לי אתמול?״ הוא הרים אליי את עיניו היפות. ״אין צורך לדרוך על הפצעים אדריאנה, ראיתי את הסרטון שהסריט, האנשים ששלחתי מצאו אותו בבונקר.״ פאק, הסרטון. שכחתי ממנו לגמרי. ״התרשמתי ממך, את יודעת? התמודדת עם זה טוב יותר מכל חייל מאפיה אחר.״ הסמקתי. זו הייתה מחמאה, אם כי היא הייתה משונה בדרך זו או אחרת, אבל בעולם שלי זו הייתה פאקינג מחמאה, מוזר לא? ״תודה שהגעת בזמן להציל אותי.״ הוא חייך ואמר ״תמיד.״ פתאום הוא נגע בכיסו והוציא ממנו עצם קטן. ״כיוון שלא הספקנו לעשות את הטקס באופן רשמי, רציתי לתת לך אותה עכשיו.״ הוא חשף את מה שנמצא בידו, זו היתה טבעת. היא הייתה יפיפיה. בצבע זהב לבן, עם יהלומים משובצים עליה באופן מדויק. הגשתי לו את כף ידי והוא השחיל אותה על האצבע. זה היה מושלם ״זה מושלם, תודה.״
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
