Born to fall in love - נולדו להתאהב

אדריאנה - ליאונה

"פשוט תנשמי.״ זה מה שאני פאקינג מנסה לעשות בפאקינג חצי שעה האחרונה.
הכאבים בלתי נסבלים, הם פאקינג בלתי נסבלים. אני לא מצליחה להירגע מהכאב.
"אפידורל! עכשיו!" האחות נלחצת וברגע הבא זריקה כואבת שלעולם לא אשכח, נזרקת היישר לגבי.
לאחר 20 דקות הכאבים כלא היו הרופאה אמרה משהו על הרדמה של העצבים באזור ובכך נמנעו ממני כאבי התופת.
בגלל המצב ברנדון לא נתן לורוניקה לבוא לתמוך בי, בעלי בחזית הקרב והמשפחה שלי נמצאים במרחק של שעות רבות ממני.
אני לגמרי לבד.
"נרגעת?" אני שומעת קול חלוש בוקע מאחורי הוילון. עוד אחות שרוצה לפגוש את העצבים שלי?
הוילון מוסת בעדינות על ידי יד עדינה ורזה, הייתה איתי עוד מישהי בחדר? אפילו לא שמתי לב, הייתי מרוכזת בכאב של עצמי שלא היה אכפת לי כלל מהסביבה שלי.
עכשיו אחרי שהוילון כולו נפתח אני מצליחה לראות מי האישה שמעיזה להתחיל איתי, נערה יפיפיה ועדינה, בעלת עיניים כחולות, בחיים לא ראיתי גוון כזה, זה תכלת בהיר שכמעט מצליח לשרוף אותי.
שערה שחור כפחם, וגופה צנום ורזה, אפילו הבטן שלה כמעט ולא בולטת.
"היי, אני ליאונה, מה שמך?" אני בשוק היא כל כך קטנה בשביל להיות כאן.
"אני מניחה שיש לך שם נכון?" היא שואלת עם פרצוף חמוץ.
"אממ כן, אני אדריאנה, עדיין לא נעים מאוד.״ אני אומרת בחשד.
"זה בסדר הכאב לא אמור להיות מורגש, מניסיון. עד לפני כמה זמן צרחתי כאן בדיוק כמוך.״
אני המומה. איך תינוק יכול להיכנס ברחם שלה, הוא מוכרח להיות פג כמו אימו.
אני מתבוננת בפניה ומצליחה לראות שטפי דם מוסווים באיפור קל.
היא שמה לב שהבחנתי בכך ונוגעת קלות בפניה.
"אז... היכן בעלך? הוא לא היה כאן לפני שעה או משהו כזה?" היא מנסה להעביר נושא מהדבר בו הבחנתי, והיא מצליחה. פניי נופלות.
"מחיר התהילה.״ אני אומרת בחיוך מזויף.
"נשמע שיש לך הרבה לפרוק, ולנו עוד כמה שעות ללידה, קדימה שפכי.״ אני מסתכלת עליה בחשד. מי היא?
"בת כמה את בכלל?" אני שואלת בחוצפה.
היא צוחקת ואומרת "את האדם השמיני במחלקה היום ששואל לגילי. אם אענה, תספרי לי את הסיפור שלך?" נשמע שאני מסקרנת אותה ולי בממילא חסרה לי חברה. ״מקובל עליי״. עניתי.
״בדיוק לפני חודש ושבועיים חגגתי 16, עכשיו תורך״. היא לא נתנה לי אפילו זמן להגיב לגבי גילה וישר הפנתה את הנושא אליי, כנראה שהיא כבר רגילה לשאלות החודרות לה לפרטיות. אני עוזבת את זה ומתחילה לספר לה את כל הסיפור.

״את רוצה להגיד לי שבדיוק כשירדו לך המים הוא קיבל שיחה מהעבודה? אני חושבת שהוא עשה לך תרגיל מסריח, ותבדקי את החברה הזאת שלך, אני חושבת שגם היא מתמרנת אותך.״ אני צוחקת בתגובה לתשובתה. נדיר למצוא אנשים שאומרים לך בדיוק את מה שהם חושבים ללא שמץ של צביעות.
״תאמיני לי, הוא באמת היה חייב לזוז לעבודה.״ אני אומרת ולא מפסיקה לגחך, משום שלזרים הסיפור באמת יכול להישמע כאילו דמיאן קיבל פיק ברכיים וברח.
״מי ישמע, זה לא כאילו מישהו מת״. אני מחבבת את הפה הגדול של הילדה הזו.
״ומה הסיפור שלך?״ פתאום שררה דממה בחדר, הילדה ללא הבושה השתתקה ונותרה ללא מענה.
״את מוכנה לספר לי מאיפה קיבלת את שטפי הדם שעל הפנים שלך?״ בכמה שעות הבודדות שאני מכירה אותה, אני מרגישה קרבה לא מוסברת עבור הילדה הזו, מן הרגשה שאני חייבת לגונן עליה כמעין אחות גדולה.
״זה לא כזה סיפור גדול, נתקעתי בעמוד לפני כמה ימים בפנימיה, היה מביך, כולם הסתכלו, אבל אני חיה.״ למה היא מנסה לשקר, אם עיניה בבירור מספרות דבר אחר?
״ליאונה, אני נשבעת שלא תתחרטי לאחר שתספרי לי את האמת. הסוד שלך נצור איתי לנצח.״ אני חייבת לגרום לה להרגיש בטוחה הקרבתי מספיק כדי לשתף אותי בחייה.
שוב שוררת דממה אלחוטית בחדר. אני מניחה שהיא פשוט לא רוצה שיחדרו לה לפרטיות.
אני מניחה את ראשי על הכר, ובדיוק כשאני מסובבת את פניי כלפי צדה השני של המיטה אני שומעת את קולה. ״הוא שבה את ליבי, תמיד התנהג כג׳נטלמן מסור, והתייחס אליי כאל פרח. כולן רצו אותו, כולן רדפו אחריו, אבל הוא התעניין רק בי. זה משך אותי, זה ריגש אותי, אבל לאחר מכן זה ריסק אותי.
זה היה ידוע שזו הייתה אהבה רעילה, הוא היה הילד המקובל, החזק, החתיך והמבוסס בפנימיה, ואני הילדה המסכנה שכל הבנות שונאות ומחרימות, וכל הבנים מפחדים לגשת אליה מפני שהטיל את שטח הטריטוריה.
הוא הפך מהר מאוד להיות אובססיבי לגבי הדברים שאני עושה, האנשים שאני מדברת איתם, והמקומות אליהם אני יוצאת.
זה התחיל בקללות ואיומים. הוא האשים אותי בכל החרא של החיים שלו, הוא ראה לנכון לאיים עליי, שאם לא אשנה את ההתנהגות שלי, כמו להסתובב עם החברים הבודדים שהצלחתי לצבור באותה התקופה, הוא יפגע בהם. בסופו של דבר נותרתי לבד. לא חברתי לאף אחד, והיי, גם לא סיכנתי אף אחד שהוא לא אני.
לאחר מכן זה הסלים לאלימות פיזית של ממש, הוא החליט שרק ככה אלמד לקחים.
למרות שצוות הפנימיה כן ראה את הפציעות, הם החליטו להתעלם. הילדים מסביב חשבו שהבאתי את זה על עצמי, שאם הייתי רוצה, הייתי בורחת מזמן, שאני סתם ילדה מזוכיסטית שהתאהבה בנער האסור.
יום אחד ניסיתי להראות להם שאני כן יכולה! אני יכולה לברוח, אני נשארתי כאן בעל כורחי! אבל מהר מאוד גיליתי שזו הייתה טעות גדולה, לאחר שלושה ימים הוא מצא אותי. ותאמיני לי שהתפללתי באותו הרגע למות! הוא כל כך כעס, כל כך כעס עד כדי כך שאנס אותי.
כן, הדובדבן שבקצפת, זו האלימות המינית,״ היא עצרה לרגע ונשמה עמוקות. דמעות זולגות על פניה, אך היא לא מוותרת ושופכת את הכאב שלה החוצה.
״לאחר שברחתי הוא חגג 18 והותירו לו לעבור לדירה המסכנה שסבו הוריש לו. כמובן שהוא לקח אותי לשם.
הוא אנס אותי בכל פינה בדירה הזו שעות על גבי שעות, ימים, שבועות, חודשים! ולאף אחד לא היה אכפת. השכנים העלימו עין, כי מבחינתם זה היה דבר לגיטימי בשכונה שלהם. הגבר עושה עם הצעצוע מה שבזין שלו, תרתי משמע.
העונש השני שאהב במיוחד היה להרעיב אותי. לנעול אותי בחדר הריק ללא שום מים ומזון במשך ימים, אם היה נכנס, היה זה רק כדי למלא את צרכיו ואז היה יוצא לבלות עם חברים, בעוד שאני בחדר החשוך מקיאה את מיצי קיבתי.
זה נמשך עד שגיליתי שאני בהריון, הוא שמח! בפעם הראשונה הצלחתי לגרום לו לאושר.
החלום הגדול שלו היה להקים איתי משפחה, אבל לא התכוונתי לתת לו להרוס גם את חיי הילד שלי. עד כאן!
יום אחד כשיצא עם החברה למועדון נוסף, החלטתי שזה הרגע, לא אמצא עוד זמן אחר עד הלידה.
אמרתי לו שכאשר הוא יחזור תחכה לו כאן הפתעה עם ארוחת הערב, הוא נראה מרוצה והלך.
כשחזר באמת חיכתה לו ארוחת ערב, אבל לגבי ההפתעה לא נראה לי ששמח לגביה.
מאז אני כאן, מזייפת דלקות לבית החולים בשביל מקום ללון ולאכול בו.״
אני לא מצליחה להגיב, ידעתי שמדובר באישה מוכה, אבל לא חשבתי שהסיפור נורא עד כדי כך. החיים שלה מטורפים כל כך.
אני מעריצה אותה, היא גיבורה יותר מכל אדם אחר שהכרתי עד כה.
״אני כל כך מצטערת על מה שעברת ליאונה.״
היא מחייכת בעצב וקמה לחבק אותי.
״לא מפריע לך שאני מחבקת אותך נכון? את האדם היחיד בשנים האחרונות שהראה כלפי סימפתיה ואכפתיות, זה ההסבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו לאהבה שאני מרגישה כלפייך.״ אהבה? לא עשיתי כלום חוץ מלהקשיב. כל הזמן הזה לא היה עבורה האדם שיעשה את המעשה הפשוט הזה? מסכנה שלי.
״ליאונה אין לך שום משפחה שיכולה לקחת אותך ואת התינוק תחת חסותם?״ היא משפילה את ראשה ואומרת, ״אני השריד האחרון למשפחה שלי, אני והתינוק שלי.״
״תסתכלי עליי ליאונה.״ אמרתי באסרטיביות.
״מעכשיו יש לך משפחה! אני המשפחה שלך, אני מבטיחה שאדאג לך ולתינוק שלך לכל מה שתצטרכו מעתה, נתחיל בביטחון. אני רוצה לראות את האדם שיעז לפגוע בשערה מראשכם!״ היא בוכה וממלמלת.
״מי את? שנים שהתפללתי למלאך שיושיע אותי, בחיים לא דמיינתי אותו בתור...״ היא מחפשת את המילה, ״דוגמנית?״ שתינו צוחקות ומרימות את מצב רוחנו.