״העולם הוא מקום מסוכן, אבל הוא היה מסוכן בשבילי הרבה יותר״.
אדריאנה רוסו:
הוא נכח בחיי מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי מאוהבת מעל הראש, אך לא תיארתי לעצמי שיום יבוא והשנאה תגבור על האהבה.
מאז אותו הלילה לצידו אני לא מפסיקה לראות אש מסביב ולירות חצים.
...
יש לי הרגשה שמשהו מסריח קרה כאן, אדריאנה לא סתם נעלמה, לא סתם עזבה כאן את ילדיה ללא אמם. הייתי שניה מלעזוב את החדר עד ששמעתי את התעטשות החמודה ביותר בעולם, הסתובבתי מיד ושבתי אל הדבר הטהור ביותר בחיי, הילדים שלי. אני לא מאמין שאני אבא. תמיד הבטחתי לעצמי שאשבור את המעגל ואהיה אבא טוב לילדי. אני יודע שאוהב אותם בכל מחיר, אבל הפחד הגדול ביותר הוא שלא אצליח להוציא את האהבה שלי לפועל. הרי גם אותי אבי אהב, זה לא סותר את העובדה שאני סובל מסיוטים וכעסים באשמתו. יש להם מזל שיש להם אמא נהדרת, לפחות אחד מאיתנו חייב להיות, נכון? אני מביט מקרוב בילדיי, עוד לא ניתן להבחין, אבל הם דומים יותר לאדריאנה מאשר לי. "אצטרך את העזרה שלך עם אחותך, חבר." אמרתי לפעוט שלא מפסיק לבהות בי. "אני רציני." הוא לא מצמץ. "ואת," אמרתי לבתי, "את לא יודעת מה המושג הזה שנקרא בנים עד גיל שמונה עשרה, מובן?" היא חייכה בתגובה. "ילדה טובה." "אני רואה שהספקתם כבר לנהל שיחות נפש." הגיבורה שלי אומרת בעודה צועדת אל החדר. "רצית שאהרוג כל נפש חיה בבית החולים המזדיין הזה?" שאלתי. "פאק לא." "אז אפשר לדעת לאן נעלמת לכל כך הרבה זמן, ולשם מה?" מבטה נפל אל הרצפה ועיניה נצצו מדמעות שהוחזקו שם זמן רב, היא פתחה את פיה בכדי לומר את אשר על ליבה, אך לפתע נכנסה אחות לחדר עם עגלה של אינקובטור ובתוכו פעוט זעיר כל כך, יכולתי להשוות אותו לכף ידי. "גברת יש לך טעות. יש כאן כבר שניים, אין צורך בעוד אחד." ניסיתי לרומם את מצב רוחה של אשתי, אך הדמעות החלו כבר בדרכן למטה. האחות נשארה בחדר וחיכתה לסימן מאדריאנה. מה לעזאזל?! "כנראה אמא שלו בחדר שמולנו." ניסיתי להוציא תגובה מאחת מהן, אך האחות הסתכלה עליי במבט מעוות. "על מה את מסתכלת בדיוק." שאלתי ברוגז. "את חירשת? קחי את התינוק לפאקינג אמא שלו!" "בייב, אנחנו צריכים לדבר. זאת אומרת, אני צריכה לדבר, אתה רק תשב ותקשיב." "אדריאנה, את מפחידה אותי. ואת יודעת שאני לא פוחד משום דבר. מאיפה צץ עוד תינוק לעזאזל?!" "פשוט תשב ותשתוק."
* "והיא לא סיפרה לך איפה אבא שלו?" "דמיאן, אני לא מחזירה אותו לשום אבא שלו, הוא נשאר איתנו, מגיע לו את החיים שהיא נלחמה להעניק לו." אדריאנה אמרה בכעס. "אני לא הולך להחזיר אותו לבן זונה, אני רוצה למצוא אותו ולהרוג אותו בעינויים בדיוק כפי שהרג את הנפש של הילדה הזו." אדריאנה הסתכלה עליי במבט לא מאמין ושוב עיניה הירוקות נצצו להן. "אז זה אומר שהוא נשאר איתנו?" היא שאלה בקול רועד. "ברור שהוא נשאר. הוא הבן שלנו, להיכן הוא עוד שייך אם לא אלינו?" "זה אפשרי להתאהב בבן אדם כל יום מחדש, ואף יותר?" היא שאלה עם דמעות בעיניים. "בטח שאפשרי. אני אומר לך מניסיון." היא תפסה בפניי ונישקה אותי נשיקה רכה ועדינה. "בייב לא ליד הילדים, נו באמת." היא צחקה בשפתיי והרטיטה את ליבי. "אפשר כבר ללכת הביתה?" היא שאלה. "הביתה זה היכן שאת נמצאת, אבל אם את מתכוונת לארמון היפה שלנו... אז כמובן."
* "רגע תן לי להבין. היא נכנסה להריון וחשבתם שיש לכם אחד, כשהתברר שלא, הלכתם לבית החולים בידיעה שיש שניים, איך לעזאזל אתה מסביר את זה שחזרתם ממנו עם שלושה?"
הרמתי כתפיים, "אימצנו עוד אחד על הדרך." ברנדון וורוניקה לא סגרו את פיהם מאז שראו את ילדיי. "תגיד אחי, ברצינות, משעמם לכם?" ברנדון לא יכול להשאיר את הציניות מאחור. "ברנד עזוב אותם, העובדה שלנו יש מספיק אקשן בחיים לא אומר שגם להם. פשוט תגידו שאתם רוצים חברה, יכולנו לעבור לגור כאן מזמן." מה נסגר? "אמרו לכם פעם שאתם זיווג מושלם? ורוניקה לא חשבתי שאגיד את זה בפנייך, אבל ברנדון היה זקוק למישהי שהיא פשוט הוא, רק בנקבה. סליחה שפקפקתי בדבר הזה בהתחלה." היא גלגלה עיניים והרימה את אצבעה השלישית. "איפה אחותי? אשמח לקצת ריכולים במקום זיוני שכל." הצבעתי אל עבר הקומה שמעלינו. היא קמה מהכיסא והלכה לעבר המדרגות. "אם כבר מדברים על זיוני זכל, ורוניקה, תזהרי לשגע אותה על הילדים. את כל המידע שהייתם צריכים לקבל לבנתיים קיבלתם כבר ממני." "מה שתגיד. אדריאנה לא מסתירה ממני דבר." "וי זה הקאפו. תכבדי אותו." ברנדון אמר לה, ובתגובה היא גלגלה את עיניה והעלתה במדרגות. הוא נגס בקרואסון ואמר, "זה חדש לה הדבר הזה, היא עוד תלמד לציית." "איך אתה תמיד הולך על הבעייתיות הא?" "טוב עזוב אותך משטויות, באתי לעדכן על המצב בשטח״. "אני מקשיב..." "לצד הרוסי יש בסך הכל 56 הרוגים, ו- 184 פצועים. לנו יש 12 הרוגים ו- 26 פצועים. הייתה מלחמה קשה.״ "מי שהיה צריך למות מת, אין מקום לחיילים בלאי. תעשה שימוע לפצועים ותירה לאחד בראש מול כולם, תחדיר להם פחד, ותבהיר להם שאנחנו פחות רחמניים מהאויב. אבל תדגיש שאצלנו עדיף להיפצע מלמות. אני לא מוכן להעסיק עוד חיילים. יש לנו מספיק.״ "על זה קאפו״.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
