מלכה

פרולוג - קווין

אני קְווין.
אני הרבה דברים.
אני לוחמת, אני מפלצת.
אבל אני לא מלכה.
כשההגנות של המחוזות השכנים לנו נפלו בקרב, מעטים שרדו. רוב האנשים נלחמו באימפריה של הדיקטטור. כולם נחלו תבוסה.
מעטים נכנעו עוד לפני הקרב.
את הנכנעים לקחו לעבדות ולשבי.
רוב הגברים מתו ממחלות ומהקושי שבעבודות שביצעו על מנת לשרוד. רוב הנשים מתו מהיחס המשפיל שקיבלו כשפחות מין.
אבא שלי, גנרל מיר אבניו, הוא המפקד הצבאי של מחוז אוריון.
אבי זכה לאישה טובה ולשלוש בנות.
אני נולדתי ראשונה.
שלוש שנים אחריי נולדה סרינה. שנתיים אחריה נולדה מיילה.
אבא שלי גידל אותי לקרב, לימד אותי את כל סודותיו, סיפר לי את הסיפור במלואו.
אבי נולד לתוך החיים האלו, וכך גם אני.
המלחמה החלה כשסבי היה ילד.
סבי, פטריק אבניו, התגייס לצבא בשנייה שהיה מבוגר מספיק.
גם הוא הפך למפקד של מחוז אוריון.
אבא שלי התגייס גם כן, כשהיה מספיק מבוגר, והפך גם הוא למפקד, כשסבי נפטר.
כל תקוותיו של אבי תלויות בי, שגם אני אירש את התפקיד כשיחלוף מן העולם.
התקווה שלי היא לסיים את זה הרבה לפני.
אימי, רוזה, רצתה להשיא אותי לגבר צעיר שאינו לוחם, לאדם ממשפחה מבוססת.
"כך ייצא לך הג'וק מהראש", הייתה אומרת לי, "עלייך להיות אישה, את לא צריכה להיות חיילת".
אבי תמיד כעס עליה על כך.
ביום הולדתי השמונה עשרה, התגייסתי גם אני.
היינו גדוד של 23 לוחמים חניכים.
הייתי האישה היחידה.
לא הקלתי על עצמי, ואף אחד בוודאי לא הקל עליי.
אבי הכין אותי לאימונים אלו מאז שלמדתי ללכת, לימד אותי להילחם בכל כלי נשק אפשרי, וכשלא היו כלי נשק, למדתי להילחם בידיים חשופות.
התאמנו, נלחמנו, ירקנו דם באימונים הקשים שלנו.
רבים נפצעו ונשלחו לבתי החולים.
עוד יותר מהם ערקו.
מתוך 23 חניכים, נותרנו ארבעה.
אני, פריד, יאן ואיידן.
איידן הפך לחברי הטוב ביותר.
לאחר שלוש שנות אימונים, קיבלנו הכשרה כלוחמים.
אבי היה גאה.
התכנון שלי תמיד היה לצאת מהמחוז, לפלוש לבסיסי האימפריה, לחסל את הגנרלים הבכירים ולהרוס את המנהיג שלהם.
תמיד אמרו לי שאני משוגעת, שלעולם לא אעמוד בפני חיילי הדיקטטור בעצמי.
תמיד ידעתי שלא אוותר.
תמיד רציתי לפלוש.
אבל האימפריה הקדימה אותי.