מלכה

פרק 11 - גבריאל

אנחנו עומדים במרחק כמה מטרים מהחדר שממנו יוצא איידן, משאיר את קווין לבדה.
"עשיתי את זה", הוא אומר, דמעה מאיימת לברוח ממנו, "שברתי לה את הלב. נפרדתי מאהבת חיי".
"עשית את הדבר הנכון, איידן", אני אומר לו.
הוא מביט בתוך עיניי.
"לעולם לא אראה אותה שוב, נכון?" הוא שואל.
"היא לא תרצה לראות אותך שוב", אני עונה לו עם חיוך מסופק.
אני מתקרב את הדלת ממנה יצא.
"היית חייב לקחת אותה", הוא ממלמל.
אני עוצר.
"לא היה לי שום דבר בחיים", הוא ממלמל, "שני ההורים שלי מתים, קווין הייתה כל עולמי".
אני לא מביט בו.
"אני מצטער", אני ממלמל בלחש, "לא הייתה לי ברירה".
"היו כל כך הרבה ברירות!" הוא צועק.
אני מסמן בידי, והוא נגרר משם בכוח. אני לא מביט, רק שומע את צלילי המאבק.
"היא לא שלך גבריאל!" הוא צועק, "היא לעולם לא תהיה שלך!"
אני סוגר את עיניי בכוח, מנסה שלא להקשיב.
כשאני מפסיק לשמוע אותו, אני ניגש לדלת ופותח אותה, מוצא את קווין שוכבת ובוכה על המיטה שלי.
"קווין", אני קורא, "מה קרה?"
"לך מכאן" היא קוברת את פניה בכרית.
"לעולם לא אעזוב אותך ככה", אני מתיישב לידה.
היא מרימה אליי את עיניה האפורות והרטובות.
"אתה אשם בהכל", היא לוחשת.
אני מביט בה בהפתעה.
"בגללך הוא עזב אותי!" היא צועקת.
"קווין, אני לא מבין כלום", אני אומר, "מי עזב?"
"אני שונאת אותך!" היא מכה את חזי באגרופה.
"קווין..."
היא מכה שוב ושוב.
אני תופס בגופה ומושך אותה אליי לחיבוק.
"עזוב אותי!" היא צועקת.
"ששש", אני לוחש.
היא מפסיקה לצעוק ורק בוכה, חזק יותר, כואב יותר.
"גבריאל", היא בוכה בקול, "הוא עזב אותי".
"מי עזב אותך?" אני שואל.
"איידן ברח", היא בוכה, "הוא לא לקח אותי, לא הייתי חשובה לו"
"אני מצטער קווין", אני לוחש.
כואב לי לשמוע אותה בוכה.
"אתה צדקת", היא לוחשת, "הוא לא מחכה לי, אף אחד לא מחכה לי".
"אני מחכה לך" אני לוחש.
היא מרימה את ראשה, מביטה בעיניי.
"באמת?" היא שואלת.
"הכי באמת בעולם", אני ממלמל.
היא תופסת בעורפי, מושכת אותי אל שפתיה ומנשקת אותי נשיקה נועזת.
רק לזה חיכיתי, לשפתיים הנועזות והפרועות שלה שוב, רק אותן רציתי להרגיש.
הזין שלי מתעורר לחיים ואני משכיב אותה על המיטה ונשכב מעליה, דוחף את ידיי לתוך חולצתה, ממשש את שדיה היפים. גניחה קלה נפלטת ממנה לתוך שפתיי.
היא מושכת את החולצה מעליי, מלטפת את גופי, אני מחקה אותה ומוריד ממנה את החולצה שלה.
אני מושך את המכנסיים שלה ממנה, שלי מרגישים כאילו הם עומדים להיקרע.
היא נשארת מולי בתחתונים, מביטה בי כשאני פותח את החגורה ונשאר מולה בתחתונים גם כן.
אני רוכן מעליה שוב, הולם במפשעה שלה חזק, יוצר חיכוך חזק יותר ויותר בכל מכה.
"תזיין אותי חזק, גבריאל", היא מבקשת, "תזיין את הכאב הזה מתוכי".
אני עוצר.
אני לא יכול לעשות את זה.
אני לא יכול להיות הסחת דעת לכאב הלב שלה.
זה כואב לי יותר מדי.
אני יורד ממנה ונשכב מולה, פניה אל מול פניי.
אני מעביר יד על פניה, נותן לה לשחרר דמעה ראשונה.
"למה הפסקת?" היא שואלת.
"אני לא רוצה שתברחי מהכאב שלך, אחרת לא תדעי להתגבר עליו", אני מלטף אותה, "אני רוצה שתשכבי איתי כי את רוצה אותי, לא בתור זיון ניחומים".
היא מחייכת.
היא מתקרבת, קוברת את ראשה בצווארי.
"במקום אחר, בזמן אחר, אם לא היינו מי שאנחנו", היא לוחשת, "הייתי בוחרת בך".
חיוך אדיר עולה על שפתיי.
השגתי את מבוקשי.