מלכה

פרק 9 - גבריאל

קווין רוצה את איידן.
לא מתוך מקום של אהבה, אלא מתוך מקום של הרגל.
איידן מרגיש לה כמו בית, כמו המקום הכי בטוח בעולם.
צריך לשנות את זה.
אני חוזר ללשכה שלי.
"הנה, המלך חזר", אוריאל ממלמל.
"אני צריך אותך, אחי", אני קורא אליו.
"אין לי עניין בלעזור לך", הוא נוחר בבוז.
"אני צריך לענות שבויים" אני אומר לו.
אוריאל קם על רגליו בשמחה.
"למה לא אמרת?" הוא מחייך.
אני מחייך גם כן.
"מיכאל", אני מביט לאחי השני, "אני סומך עליך, אחי".
מיכאל מביט בי.
"אני לא יודע מה אתה מתכנן", הוא אומר, "אבל זה לא חכם".
אני לא עונה לו.
אוריאל נחוש ללכת, אנחנו מסתלקים.
********
"מה מיוחד באסיר הזה?" אוריאל שואל אותי.
"הוא החבר הכי טוב של הבת של מיר", אני עונה לו, "היא לא תישבר, עד שהוא לא ישבור אותה".
"ובשביל שהוא ישבור אותה, צריך לשבור אותו", אוריאל משלים.
אני מהנהן אליו.
אסור לי לספר לו את האמת, מה מניע את המחשבות שלי, מה המניע העיקרי מאחורי השבירה של איידן.
אנחנו נכנסים ביחד לחדר החקירות.
"איידן, נכון?" אני שואל אותו.
הוא לא עונה.
"אתה עקשן כמו קווין", אני מחייך.
"מה אתה יודע על קווין?" הוא שואל אותי.
"לא הרבה", אני מתקרב אליו, "בשביל זה יש לי אותך..."
"לא אגלה לך כלום", הוא קוטע אותי.
אני מסמן לאוריאל בראשי.
אוריאל נותן לו אגרוף.
"ספר לי, איידן, כמה שנים אתה וקווין מכירים?" אני שואל.
איידן יורק דם.
"ארבע שנים", הוא עונה לי.
"וכמה שנים אתם שוכבים?" אני שואל שוב.
הוא מביט בי המום.
"שלוש שנים", הוא ממלמל.
"למה דווקא קווין?" אני שואל אותו.
"היא פשוט קווין", הוא עונה לי, "לוחמת, מטורפת, פרועה..."
לעזאזל, כמה שהוא צודק.
ניצוץ מופיע בעיניו כשהוא מדבר עליה.
"אתה מאוהב בה" אני מציב עובדה.
"ממש לא!" הוא צועק.
אוריאל נותן לו אגרוף נוסף.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
"אתה צודק!" איידן צועק, "אני אוהב אותה!"
הוא יורק דם לרצפה.
"טעיתי בכך שנתתי לה להילחם", הוא מזיל דמעה, "הייתי צריך להציע לה נישואין, לקחת אותה הרחק מכאן", הוא מרים את ראשו, "אעשה זאת בפעם הבאה שנהיה ביחד!"
"אתה לא", אני מציב בפניו עובדה.
"אתה משוגע, נכון?" הוא שואל.
אוריאל בועט בו.
"זה העניין, איידן", אני יורד על ברכיי מולו, "אני אקח אותך לקווין, אתה תגיד לה שברחת ושאתה לא רוצה לראות אותה יותר, אני ברור?"
"למה לי לעשות את זה?" הוא מצחקק.
אוריאל בועט בו שוב ושוב.
"המכות שלך לא מפחידות אותי, גבריאל", הוא יורק דם, "אתה פחדן, למה אתה לא מכה אותי בעצמך?!"
כי הבטחתי לקווין שלא אפגע בך.
"אם תיקח את ההצעה שלי, אשחרר אותך ואת החברים שלך", אני אומר לו.
"ואם לא?" הוא שואל בבוז.
"אנסר לכל אחד מהם את הגרון במו ידיי", אני מחייך אליו.
הוא מביט בי, מופתע והמום.
דמעות עולות בעיניו.
"בסדר", הוא אומר, "אעשה זאת".
מבטו מושפל מטה.
"יופי", אני מחייך, "קום לשטוף פנים, לא כדאי שתראה אותה בפעם האחרונה כשאתה כל כך מטונף".
הוא קם, אני משחרר אותו מאזיקיו, שני קצינים מלווים אותו.
"איך ידעת שהוא שוכב איתה?" אוריאל שואל אותי.
"תחושת בטן", אני ממלמל.
עכשיו רק לשבת ולחכות לצעד הבא.