מלכה

פרק 7 - גבריאל

כשאני נכנס ללשכה שלי בבוקר, אני מצפה כבר לראות את כולם יושבים ומחכים לי.
הלילה שוב ישנתי עם קווין, התעוררתי כשהיא עוד ישנה. הישבן הקטן שלה התכווץ על הזין שלי ואני הרגשתי שאני עומד להתפוצץ.
לא רציתי להעיר אותה, אז בשקט התחמקתי לאמבטיה ונגעתי בעצמי במחשבות עליה.
כשסיימתי, לבשתי את המדים בשקט מופתי ויצאתי ללשכה שלי.
"בוקר טוב לכולם", אני אומר כשאני נכנס.
"בוקר טוב המפקד", הם עונים לי פה אחד.
כולם חוץ ממיכאל ואוריאל.
"תודה רבה שהסכמת לבוא", אוריאל ממלמל.
אני מגלגל לו עיניים.
ילד קטן שחושב שהכל מגיע לו.
"יום עמוס לפנינו, גבריאל", מיכאל אומר לי, "מחוז אוריון עדיין לא נכנעו".
"המצור עדיין נמשך?" אני שואל את סרן ברינג.
"כן המפקד", הסרן שלי עונה לי.
טלפון מצלצל, מיכאל עונה לו.
אחרי כמה שניות, מיכאל מנתק את השיחה ומביט בי.
"אתה לא תאמין מי זה", הוא מחייך.
"מי?" אני שואל.
"גנרל מיר אבניו בכבודו ובעצמו", הוא אומר את שמו בלעג, "התקשר כדי לבקש לדון איתך אישית בתנאי הכניעה של המחוז".
אני מחייך.
אני מחזיק בידיי הרבה יותר מרק את המחוז שלו.
אני מחזיק את המלכה הקטנה שלו.
את קווין.
הוא ייתן הכל כדי לקבל אותה בחזרה.
האם אני יכול באמת לתת לו אותה?
********
בחדר הדיונים יושב גנרל אבניו, מחכה לי. כשאני נכנס, הוא מרים את עיניו אליי.
"ביקשת לראות אותי", אני אומר לו.
"לבד", הוא מביט אל הקצינים שלי.
בתנועת יד זריזה אני מסמן להם ללכת, הם מצייתים ומשאירים אותי איתו לבד.
"אני שמח שהבנת שהקרב שלך אבוד, מיר", אני מחייך אליו.
"האנשים שלי עייפים ותשושים מהמלחמה בך", הוא אומר, "אלו שעדיין חיים ולא בשבי, כמובן".
אני מחייך.
"שחרר את כל השבויים", הוא דורש, "ואסכים להיכנע".
"שבינו ארבעה עשר גברים", אני מביט בו, "ואסכים לשחרר את כולם".
"לא לא לא", הוא זועם, "תחשוב טוב, גבריאל, לא שביתם רק ארבעה עשר גברים".
אני מחייך.
"אשחרר את כל הגברים שלך בשמחה", אני אומר לו ברוגע.
"אבל לא היו רק גברים!" הוא דופק על השולחן, "מספיק עם המשחקים, דין, איפה הבת שלי?!"
"אני מתכנן לסרסר בה", אני משחק בו, "היו כבר כמה קצינים שהיו מעוניינים להרגיש אותה עליהם..."
הוא סוטר לי.
אני מאדים.
"אם לא תחזיר לידיי את קווין", הוא חורק שיניים, "תפגוש במפלצת הכי אכזרית שאי פעם נתקלת בה".
"אל תתעסק איתי, מיר..."
"לא, אתה אל תתעסק איתי!", הוא צועק חזק יותר, "אתה חושב שבאמת אתן לך להפוך את הבת שלי לזונה?!"
המשפט הזה מכאיב לי בלב.
הרי אתמול בלילה בעצמה אמרה לי אותו.
"זו הייתה בדיחה", אני מתיישב.
אני המום מכמה הוא דומה לה באופי. ממנו קיבלה את האש, את החייתיות, את הלוחמנות שלה.
"אתן לך את כל השבויים שלך, אתן לך דרגה בכירה בצבא שלי", אני אומר לו, "אבל אני לא יכול לתת לך את קווין".
הוא מתיישב.
"היא מתה" הוא לוחש לעצמו, "הרגת את התינוקת שלי".
הוא תופס בראשו, דמעות בעיניו.
"לעולם לא אפגע בה, מיר", אני מעביר יד בשיערי, "היא בריאה ושלמה"
הוא מרים אליי ראש.
"איפה היא?" הוא שואל.
"לא רחוקה מכאן", אני עונה לו.
"אני לא יכול לחיות בלי הבת שלי", הוא מתחנן, "בבקשה, אוותר על הכל, רק תן לי אותה".
זה בדיוק מה שעובר לי בראש.
"אני מצטער", אני קם ואומר, "כנראה שהמלחמה לא תיגמר בקרוב" אני פונה לכיוון היציאה.
"יש לך מספיק נשים!" הוא צועק ואני מסתובב.
"מה אמרת?" אני שואל אותו.
"התשוקה בעיניים שלך", הוא קם גם כן, "אתה רוצה את קווין, אבל אתה באמת חושב שהיא תלך איתך?!"
אני זועם.
"הבת שלך שייכת לי עכשיו, מיר", אני כועס, "ואתן את כל האימפריה לפני שאחזיר אותה אליך".
"זו הכרזת מלחמה", הוא אומר לי.
"המלחמה הוכרזה מזמן", אני עונה לו, "הסתלק מפה לפני שאהפוך אותה ליתומה".
מיר אוסף את שארית כוחותיו וקם, יוצא מהחדר.
מיכאל ואוריאל נכנסים מיד אחריו.
"אתה אידיוט או מה?!" אוריאל צועק עליי, "איך סירבת לעסקה הזאת? הוא כמעט נכנע!"
"הוא יחזור על ארבע", אני עונה, "הוא עוד יתחנן לכרוע ברך בפניי".
"זה הכל בגלל השבויים?" מיכאל שואל.
"כן", אני משקר.
סרן ברינג מתפרץ, "המפקד", הוא קורא אליי.
"מה עכשיו, סרן?" אני נאנח בייאוש.
"החברה שלך פה", הוא עונה, "היא דורשת לראות אותך".
"הכנס אותה", אני מצווה.
אני מקווה לראות את קווין, אבל יודע שזו לא היא שעומדת להיכנס עכשיו, אלא לינה.
"אהוב שלי", היא קופצת עליי, מחבקת אותי, "התגעגעתי אלייך כל כך", היא מנשקת אותי.
"לינה, לא עכשיו", אני מבקש ממנה, "רדי ממני".
היא מפסיקה לנשק, עדיין מחבקת אותי.
"התגעגעת לגוף הזה?" היא שואלת, מענטזת עם ישבנה.
"לינה..." אני נוהם.
"בסדר", היא נאנחת, "אחכה ללילה..."
"אנחנו לא ישנים ביחד הלילה", אני קוטע אותה, "אני צריך לעבוד".
"אחכה לך במיטה..."
"אמרתי לא", אני נוהם, "עכשיו לכי הביתה, אתקשר אלייך כשאתפנה".
"אבל, גבריאל..."
אני מביט בה בזעם, במבט משתק.
"בסדר", היא לוחשת ומתרחקת ממני.
"גבריאל", מיכאל שואל אותי, "הכל בסדר איתך?"
"הכל מצויין", אני חורק שיניים, "קח פיקוד היום, מיכאל, אני יוצא לחופש".
"אתה לא יכול..."
"אני יכול הכל!" אני צועק עליו, "זה הצבא שלי, ואני צריך יום חופשי".
"אבל גבריאל..."
"אני עדיין המפקד שלך!" אני רותח, "ואני יוצא עכשיו, אני ברור?!"
מיכאל משפיל מבט בכעס.
"כן המפקד" הוא עונה.
"שמח שהייתי ברור", אני אומר.
אני מתחיל להתקדם לכיוון היציאה.
"אתה יודע שמיר צודק", הוא אומר לי.
אני מסתובב אליו.
"היא לא תבחר בך לעולם", הוא אומר, "אתה מייצג את כל מה שהיא נלחמת נגדו".
אני מסתובב וממשיך ללכת.
"אני יודע", אני לוחש לעצמי בשקט, שאיש לא ישמע.