מלכה

פרק 4 - קווין

"מה שמך?" שואל אותי הרודן.
"קווין", אני עונה לו, "מה שמך?"
"זה לא היה חלק מהעסקה", הוא מרים גבה.
"נכון", אני מחייכת, "זה כבר עניין של נימוס".
הוא נושם עמוק, "גבריאל".
שיערו הכהה מגולח כמעט לחלוטין, כיאה לדיקטטור צבאי, עיניו כהות וחלולות. אין זיפים על פניו, שפתיו אדומות, בשרניות ומדיפות ריח של סיגריות.
"למה התגייסת?" גבריאל שואל.
"מאותה הסיבה שאתה התגייסת", אני עונה.
"אבא שלי הוא המפקד של הצבא", הוא מביט בי.
"גם אבא שלי", אני עונה לו.
הוא מופתע.
"את הבת של מיר?" הוא שואל.
אני מהנהנת.
"זה אומר שאני מחזיק בידיי שלל רב ערך", הוא מלטף את לחיי.
מגע אצבעותיו עליי נעים.
אני תופסת בידו המלטפת אותי.
"זה לא היה חלק מההסכם", אני לוחשת.
"את צודקת", הוא לא מוריד את ידו ממני.
"אתה נשוי?" אני שואלת.
"לא" הוא עונה.
"אתה רוצה להתחתן?" אני שואלת.
"את מציעה לי נישואין?" הוא מגחך.
משהו נדלק בעיניו.
שחקי את המשחק שלו, קווין.
"ואם כן?" אני שואלת, מעבירה את אצבעותיי על כף ידו שעדיין מונחת על פניי.
"הייתי אומר שאת ילדה חכמה", הוא מגחך.
"אני לא ילדה", אני משרטטת עיגולים עם אצבעי על כף ידו.
"אני יודע", הוא לוחש ומתקרב אליי עוד קצת.
הלב שלי פועם בחוזקה.
"למה אמרת שאני חכמה?" אני שואלת אותו.
"כי אם נתחתן", הוא מחייך כשהמילה עולה על לשונו, "גורלך יינצל, אביך ישרוד, ובמקום להיות בוגדים תהיו בני משפחתי", הוא מחייך, "רעיון דיי חכם בעבורך".
חתיכת שמוק מתנשא.
"היית רוצה להינצל, קווין?" הוא שואל אותי.
אני כועסת, אני משתגעת מכעס.
אני בועטת בו, מצליחה לשתק אותו לרגע אחד, מספיק כדי לקום מהכיסא.
הוא תופס בידי.
"ככה את מנהלת שיחה תרבותית?" הוא מגחך.
אני מנסה להכות בו, אבל הוא מהיר ומתחמק מכל מכה שלי.
ידו תופסת בשתי ידיי, מרימה אותן אל מעל ראשי, כשידו השנייה מלטפת את צידי גופי.
"לא חשבתי שתנסי לברוח", הוא מגחך.
"לא ניסיתי לברוח", אני נאנחת, "ניסיתי להרוג אותך".
שיערי מפוזר על פניי, אך עדיין ניתן לראות דרכו את המבט שנותן בי גבריאל.
"את אמיצה", ידו נכנסת אל מתחת לחולצה שלי, מלטפת את הבטן שלי.
"מספיק", אני לוחשת, מנסה לבעוט בו ולשחרר את ידיי, אבל האחיזה שלו בי חזקה מדי.
"ההצעה שלך פיתתה אותי", הוא אומר ומתקרב אליי, "יכולתי לעשות לך דברים שלא חלמת", הוא לוחש באוזני ונושך אותה קלות.
"לא הצעתי לך כלום", אני לוחשת, "לעולם לא אתחתן איתך, אתה מפלצת".
"ואת מלכה", הוא מביט בעיניי, "ואם לא שמת לב", הוא מהדק את אצבעותיו על ידיי, "אני פה המלך".
"לעולם לא", אני נאבקת בו עוד קצת.
שומרים נכנסים לחדר, הוא מוציא את ידו מחולצתי.
"המפקד", אחד מהם קורא, "הכל בסדר?"
גבריאל מביט בתוך עיניי במבט קר ומחייך חיוך זדוני.
"היא התפרעה קצת", הוא אומר, "אזקו אותה, וקחו אותה בחזרה לתא שלה".
"מה עם השותף שלי?"
"אין לי מושג על מה את מדברת", הוא משחרר את ידיי, אני נופלת לרצפה, החיילים שלו אוזקים אותי. הוא מסתובב, גבו מופנה אליי.
אני המומה לרגע.
"שקרן!" אני צועקת, "הבטחת לי! היה לנו הסכם..."
"ולא עמדת בו", הוא מסתובב אליי, מביט בי מלמעלה, "אז גם אני לא אכבד את חלקי בהסכם".
הוא מתחיל ללכת.
"גבריאל!" אני צועקת.
אחד החיילים שלו בועט בי.
"איך את מעזה לפנות אליו בשם זה?" החייל כועס.
דמעות ממלאות את עיניי.
"גבריאל!" אני צועקת שוב.
הוא מסתובב ומביט בי.
"בבקשה", אני אומרת בלחש, "הבטחת לי".
הוא מביט בי שנייה נוספת לפני שהוא מסתובב שוב.
"קחו אותה".
"לא!" אני צועקת, מנסה להיאבק, חמישה חיילים מחזיקים בי.
הם מצליחים להרים אותי ולהשליך אותי לתוך התא ממנו הוציאו אותי קודם לכן.
"איידן..." אני בוכה, "אני מצטערת, איידן".