במקום הלא צפוי

פרק 22

ריילי-
לאה כבר דאגה לספר להורים שלה הכל.
הם הבטיחו שיעזרו לי, ושינסו להתעמת עם ההורים שלי.
מאז שאני מכירה את לאה, ההורים שלה תמיד היו כמו ההורים השניים שלי, או יותר נכון, ההורים שלעולם לא היה לי.
הדאגה שלהם כלפיי, הרצון לעזור לי ושלעולם לא אהיה חסרת אונים לבד, הכי לא מובנות מאליו.

אני ולאה יושבות על הספה, רואות טלוויזיה.
הטלפון שלי מצלצל והשם של אבי מופיע על המסך.
״לאה...״ אני אומרת לה ומראה לה את הטלפון.
״תעני.״ היא אומרת לי ואני עונה, שמה את הטלפון על רמקול, בשביל ששתינו נוכל לשמוע.

״הלו?״ אני אומרת לטלפון. ״ריילי, המונית עוד שעה תגיע למחוץ לבית של לאה, יש לך שעה להתארגן.״ הוא אומר משאיר אותי פעורת פה.
אני פשוט בשוק איך הם שמים עלי זין ועל ההחלטות שלי.

״אבא אני אמרתי שאני לא באה לשום מקום. כבר אמרתי לאמא שאם תרצו לראות אותי אתם יכולים לבוא לכאן.״ אני אומרת וליבי מחסיר פעימה.

״ריילי, זה לא נתון לוויכוח, את קטינה ואנחנו ההורים שלך, שתהי בת 18 נדבר, כרגע, את תחת אחריותנו ואם אנחנו אומרים לך משהו את צריכה להקשיב ולעשות כדברינו.״ הוא אומר.

אני שונאת שהוא או אמא מדברים איתי ככה.
כאילו הם לא מדברים אל הילדה היחידה שלהם אלא מדברים לזר גמור.

אני נאנחת וריילי לוקחת לי את הטלפון מהיד.
״מה את עושה?״ אני שואלת אותה בשקט והיא מתעלמת ממני.

״היי, מר פרד, זאת לאה חברה של ריילי. אני יודעת שזה לא ענייני, אבל אני וההורים שלי יותר מישמחו לארח את ריילי כאן בבית שלנו. לפחות עד שאתה ואשתך תחזרו לכאן. אני וריילי מאוד נשמח אם תוותרו לה בעניין הזה. ההורים שלי יכולים לעשות הכל כדי שריילי תישאר כאן.
אני לא יודעת אם אתה יודע אבל אימי היא עורכת דין ואבא שלי שוטר, יש להם המון קשרים שלא יהיה להם בעיה להתערב, מבחינה חוקית ריילי עדיין קטינה, זה נכון, אבל יש לנו בגרויות לעשות השנה ושנה הבאה, מבחינה חוקית ריילי חייבת לעשות אותם ואני בטוחה שאתה יודע את זה. מה אתה חושב שיקרה אם  ההורים שלי יפנו לעובדות הסוציאליות? אני בטוחה שאתה מבין מה יקרה... אני לא מאיימת חלילה, אבל תנסה להבין בבקשה.״
לאה מסיימת את הנאום הארוך שלה, ומשאירה אותי פעורת פה.

לא אשקר ואגיד שהיא נורא ריגשה אותי.
יש לי את החברה הכי טובה שיכולתי לבקש בעולם.

אחרי כמה שניות שאבי נשאר שותק, הוא נאנח ואומר ״יש לאחד ההורים שלך חצי שעה להתקשר אליי ולהתחייב שיטפלו בריילי, אם לא, ריילי באה לכאן בלי שום בעיה.״ הוא אומר ושתינו קופצות מאושר.
אני פשוט מתה עליה.

״בנות?״ אבי שואל לשמע הצעקות וצחוקים שלי ושל לאה.

אני ממהרת לקחת את הטלפון ״כן כן, אל תדאג, זה יקרה. תודה אבא.״ אני אומרת ומנתקת.
אנחנו ממשיכות לצעוק ולצחקק.

לוק-
אני יורד למטה, לשמע צרחות של אושר שבאות משם. אני רואה את ריילי ולאה צוחקות מאושר ונראות פשוט מאושרות.
אני לא יודע מה קרה אבל אני שמח שריילי מחייכת ונראית מאושר יותר מתמיד.
החיוך שלה לא יורד מפניה לשנייה ואני מרגיש אבן נגולה מליבי.

״אני הולכת רגע למטבח, להביא לנו משהו טעים לכבוד ההצלחה הזאתי.״ לאה אומרת לריילי והולכת משם.
ריילי מהנהנת ומתיישבת בחיות בחזרה על הספה.

אני מחליט לקחת את הטלפון שלי ולשלוח לה הןדעה.

׳אני לא יודע מה קרה, אבל אני שמח שהחיוך חזר לך לפנים.׳

שלחתי לה, היא מסתכלת בטלפון ושנייה אחר כך מסתכלת לצדדים, מנסה לראות איפה אני. איפה ראיתי אותה מחייכת ושמחה.
היא מחפשת אןתי בעיניה עד שמוצאת אותי עומדת על סוף המדרגות.

היא לא מחייכת ולא כלום, רק מביטה בי.
אני מהנהן כמו הנהון של ׳בבקשה׳ ואחרי כמה שניות של קשר עין עולה בחזרה למעלה.