במקום הלא צפוי

פרק 26

ריילי-

אני ולאה יושבות על המיטה שלה ורואות סרט.
מאז שעברתי לגור אצלה, זה הדבר היחידי שאנחנו עושות כל יום.

״רייל, אני יכולה לשאול אותך שאלה?״ לאה פתאום שואלת אותי ומסתכלת עלי. אני מחזירה לה מבט ומהנהנת.

״אני לא יודעת מה קורה בינך לבין אחי. וזה לא כל כך ענייני והכל.... אבל רק שתדעי שלא ראיתי אותו ככה בחיים עם מישהי.״ היא אומרת לי וליבי מדלג על פעימה.
״מה זאת אומרת?״ אני שואלת אותה, לחוצה ממה שאמרה לי.

״בחיים לא ראיתי אותו דואג ככה למישהי. שתדעי שאם הוא ככה, כנראה שאת ממש מוצאת חן בעיניו. אולי הוא אפילו אוהב אותך.״ היא אומרת לי ואני פוערת את עיני בהפתעה.

אוהב אותי?

לוק?

ליבי לא מפסיק לדפוק במהירות לשמע דבריה.
״איזה שטויות את מדברת לאה, לוק לא אוהב אותי.״ אני אומרת לה, מנסה לשכנע אותה שזה לא נכון.
אבל אולי בעצם אני מנסה לשכנע את עצמי?

לא .
אין מצב.
לוק לא אוהב אותי.
אין לו סיבה לאהוב אותי.

״אני רק אמרתי לך את מה שאני חושבת, רייל. תעשי עם זה מה שבא לך.״ היא אומרת לי בחיוך שובבי. ואני נאנחת.

״לאה, אני ולוק כבר ושמנו הכל מאחורינו.״ אני אומרת לה והיא נאנחת בצחוק.
״טוב ריילי, תנסי לשכנע את עצמך את זה... אבל את יודעת רגשות זה לא משהו שאפשר להעלים בין רגע.״ היא אומרת לי ואני מגלגלת את עיניי.

אולי יש מצב שהיא צודקת?

***********
עבר כבר שבוע מאז שאני ולוק החלטנו שאנחנו מתנהגים כאילו שום דבר לא קרה.
בקושי ראיתי אותו מאז, ושהייתי רואה אותו, הוא היה צריך למהר לאימון בגלל המשחק שיש לו עוד כמה ימים ובקושי הסתכל עליי.

אני יודעת שזה מה שסיכמנו עליו, אבל הוא חייב להתעלם?

״רייל, הכל טוב?״ לאה מעירה אותי ממחשבותיו שראתה שאני לא אוכלת.
״כן, כן.״ אני אומרת לה ומתעוררת מהמחשבות, נוגסת מהפיצה שהזמנו.
צעדים נשמעו קרובים אלינו, והדמות של לוק נכנסת לשולחן אוכל.

״הזמנת פיצה?״ הוא שואל את לאה, לא מתייחס אלי.
״כן, בוא תאכל.״ היא אומרת לו והוא מתיישב לידי.
לא יודעת למה, אבל כל הגוף שלי עור ברווז.
ליבי כמעט נעצר שידו כמעט נוגעת בצווארי כדי לקחת משולש פיצה.

״אז איך הולך בלימודים?״ הוא שואל את לאה.
״הכל טוב, אני וריילי צריכות אחר כך לעשות עבודה בפיזיקה.״ היא מסבירה לו ואני שוקעת למחשבות.

הוא עדיין מתנהג כאילו אני לא נמצאת לידו.

״אני ואת צריכים לסיים את העבודה שלנו, נכון?״ הוא מעיר אותי מחשבותיי שאני רואה שהוא פונה אליי.
מסתכל עליי.

״מה? אה, כן.״ אני מתעוררת מהמחשבות ומסתכלת עליו בחזרה.
אני יכולה לראות בזווית העין את לאה שסורקת אותנו.
״אני הולכת להביא לי מים.״ היא אומרת וקמה מהכיסא, והולכת למטבח.

דמותה של לאה נעלמה באופק ורק אני ולוק נשארנו.
אני ממשיכה לאכול וגם כן הוא.
״לגבי העבודה, רוצה שנעשה אותה מחר בצהריים?״ הוא שואל אותי ואני מנידה בראשי, לא מחזיקה לו קשר עין.

״לא יכולה, יש לי התנדבות כל השבוע.״ אני מסבירה לו ואני יכולה לראות אותו בזוית העין מהנהן לחיוב.
״אוקי , ביום שלישי הבא אני לא יכול יש לי משחק.״ הוא אומר ואני מהנהנת קלות.
״כן אני יודעת, כל הבית ספר מדבר על זה.״ אני אומרת ולוקחת עוד ביס מהפיצה.

״את תבואי?״ הוא שואל אחרי כמה שניות, שנראו כאילו חשב מה להגיד. ״אולי.״ אני אומרת לו ולוקחת ביס בשנית מהפיצה.

״אני אשמח אם תבואי.״ הוא אומר, גורם לי להסתכל עליו.
הוא בדיוק נגס מהפיצה, ופרצוף מסופק הופיע על פניו. מעונג מהטעם של הפיצה, גורם לי לצחקק טיפה.

״אני אחשוב על זה...״ אני אומרת בחיוך קטן וחוזרת לפיצה שלי.
*******
אני שוכבת במיטה, בחדר אורחים שאני ישנה בו, ומתעסקת בטלפון.
אני קצת בטיק טוק, קצת באנסטגרם, אבל ממש מתחיל לשעמם לי.
לפני שעה חזרתי מההתנדבות.

פתאום דפיקות נשמעו על דלת החדר ״פתוח!״ אני צועקת כדי שמי שדפק יכנס. אין לי כוח לקום לפתוח.
לוק הופיע ליד משען הדלת, ובדיוק שם את החולצה שלו, ככה שיוכלתי לראות לכמה שניות את הגוף ההורס שלו, ואת הקוביות המשגעות שלו.

שיערו היה רטוב, מה שאומר שכרגע יצא מהמקלחת.
״יכולה עכשיו?״ הוא שואל תוך כדי שמעביר את ידו בשיער הרטוב. מדבר על העבודה שאנחנו צריכים להמשיך לעשות.

״כן.״ אני אומרת בשקט והוא מהנהן ונכנס פנימה לתוך החדר.
הוא מתיישב על המיטה ואני מתרוממת מהמיטה, לוקחת את המחשב שנמצא בשידה שליד המיטה.

אני פותחת את המחשב ונכנסת לקובץ של העבודה.
״שב״. אני אומרת לו ומצביעה לו על המקום לידי. הוא קם ועולה על המיטה, מתיישב לידי.

ליבי פועם בחוזקה כתוצאה מהקרבה הזאת שלנו.
******
אחרי שסיימנו את העבודה, די בשקט. בלי יותר מידי דיבורים אני סוגרת את המחשב והוא מתעסק בטלפון שלו.
אני מחזירה את המחשב לאיפה שהיה בהתחלה וכשאני חוזרת למצב ישיבה במיטה,
לוק מסובב את פני בעזרת ידו שנוגעת לי בסנטר.

אני מסתכלת עליו בשאלה והוא מסתכל עלי במבט שאני לא יכולה להבין.
מתה לדעת מה עובר לו בראש עכשיו.

״מה?״ אני שואלת אחרי כמה זמן שאנחנו פשוט מסתכלים אחד על השני ולא מוציאים מילה.

״אנחנו בטוב, נכון?״ הוא שואל אותי ואני מביטה בעיניו היפות. אני מרגישה את פי מתייבש.
אני מהנהנת הנהון קטן ״בטח.״ אני אומרת לו והוא מוריד את אחיזתו בי.

״חברים?״ הוא מביא לי את הזרת שלו כמו הסימן של שולם. ואני צוחקת למראה זה.

״נו.״ הוא אומר אחרי שאני לא מפסיקה לצחוק בחוזקה.
״אוקי אןקי. חברים.״ אני אומרת ומשלבת את הזרת שלי עם הזרת שלו.

אנחנו עושים את הסימן של ״שולם״ ומסתכלים אחד בשני בעיניים.
מבטו משדר חום בלתי מוסבר.

וככה אנחנו נשארים במשך כמה דקות.