החולשה שלי

פרק ~10~ שלושים שניות

~ויולה~

אני מביטה בטלפון שלי בחשש, ניסיתי לשכוח מהפגישה החשודה בחנות הפרחים אבל לא הצלחתי. כל היום הייתי מוסחת, מוטרדת. לא נהנתי מה בילוי עם אוליו היום. הכל הרגיש עקום. המבט של ווסטון עדיין תקוע בראשי ומאיים כל כך.
אני מפחדת לגלות מה השאיר לי על הטלפון. אני נושמת עמוק אוחזת בידה של פנלופי. מרחיקה אותה מהבנים ומכניסה אותה לחדרי.
פנלופי מביטה בי בשאלה ומתיישבת על המיטה שלי נועצת בי מבט, ״לאן הלכת עם אוליו?״
אני מתיישבת על המיטה לצידה. ״רק הלכנו לאכול.״ אני מנסה להתנער מהפחד שיש בי.
היא מרימה גבות ״והיה עוד משהו? כי אני מזכירה לך שדין בן הזוג שלך.״ אני מזיזה את ראשי ״אל תדאגי לגבי זה, אוליו רואה אותי לגמרי כאחותו הקטנה.״ אני מלמלת בתסכול.
פנלופי ממצמצת ומתאפקת לא לצחוק. ״זה מה שהוא אמר לך?״
אני נועצת בה מבט. ״כן.״
״או זה מושלם ניצלת.״ מכריזה. ״ניצלתי?״ אני שואלת.
״כן מה את צריכה את הבלאגן שלו עלייך, לפעמים שאני מסתכלת על אוליו אני רואה רק בלאגן וחוסר שליטה.״
אני לא יכולה שלא להסכים. אבל כבר נשאבתי עמוק אל תוך הבלגן שלו.
״דין חיפש אותך היום הוא גם התקשר המון.״ פנלופי מצביעה על הטלפון שבידי אך אני לא רוצה לפתוח אותו. עדיין לא. פנלופי אמרה שמצאה אותו מאחורי ערימת זרים בחנות. לא ראיתי או שמתי לב אם ווסטון התקרב לאותו אזור. טוב לא הייתי מרוכזת בכלל. אני חוששת לגלות מה הוא השאיר לי. הרי יש סיבה לכך שהוא לקח לי את הטלפון. מה אם הוא יבקש שאפגע באוליו?
״הלו ויולה את מקשיבה לי בכלל? אני מרימה את מבטי אליה.
״מה?״
היא נאנחת, ״אני אומרת שדין שאל עלייך המון היום.״ אני מהנהנת. ״החלטתי.״ אני אומרת. ״מה החלטת?״ היא מרימה גבה. ״אדבר איתו ואפרד ממנו.״ אני נושמת עמוק.
״את צוחקת עלי נו זה בגלל הפסיכי עם האופנוע?״ היא מתפרצת.
״לא זה לא בגלל אוליו,״
״אז בגלל מי?״ היא שואלת ונראה שהיא לגמרי חושבת שאני טועה כאן.
״אני פשוט לא מרגישה כמוהו, אני לא אוהבת אותו.״ אני מודה בפניה. פנלופי מביטה בי ועושה פרצוף. ״אני לא יודעת מה להגיד לך.״ היא נאנחת.
״אין מה להגיד. כרגע אני צריכה להיות לבד.״ אני מחליטה. ״חוץ מזה בזמן האחרון אני והוא לא באמת עושים משהו, זה כאילו הקשר שלנו באוויר ואנחנו מאלצים את עצמנו להיות מושלמים כלפי חוץ. אני לא יודעת איך להסביר לך.״ אני נאנחת.
״כן כן, זה בגלל הפושע שלך. הוא מסובב לך את הראש.״ היא מסובבת את האצבע שלה סביבי.
אני מצרה אליה את עיניי ״אם את כל כך מעוניינת בדין לא יפריע לי אם תצאי איתו.״ אני מציעה והיא פוערת את עיניה.
״השתגעת!״ היא דוחפת אותי. אני מניחה יד על שפתיי מתאפקת לא לצחוק.
״סליחה סליחה!״ אני מצחקקת.
״זה היה דוחה מאוד מצידך, שאני אצא עם בחור שאת יצאת..״ היא ממלמלת ״איפה קוד הבנות?״
אני מתקרבת אליה ומחבקת אותה.
״ויולה? קרה משהו?״ היא לוחשת שאני נושפת,
״לא אני רק זקוקה לחיבוק.״ אני צריכה להירגע. אם רק הייתי יכולה לחבק כך את אוליו. אני עוצמת את עיניי.
פנלופי מביטה בי ומחייכת, ״שאשאר קצת?״ שואלת. אני מהנהנת. ״אולי נכין את הסלט הטעים שלך?״ שואלת ונראית מרוגשת.
אני מגחכת, ״כן זה יהיה מושלם. רק צריך לקנות כמה דברים.״
״מעולה!״ היא מביטה בי עם חיוך שובב. ״אז אני אגיד לזאק שיבוא איתי לקנות את המצרכים.״
אני מרימה גבה ומשלבת את ידיי ״אע ובמקרה אני אשאר עם הפושע שאת כל כך לא אוהבת?״
״יש לי תחושה שאת תודי לי על כך.״ היא קורצת וממהרת אל הדלת.
ברגע שהיא יוצאת מחדרי אני משפילה מבט אל הטלפון ופותחת אותו. אצבעותיי רועדות שאני בודקת אם השתנה משהו. אני מכווצת את גבותיי ולא רואה משהו חשוד. אולי הטלפון באמת רק נפל? אני פותחת את שפתיי ומוציאה אוויר בהקלה גדולה. אני זורקת את הטלפון על המיטה ומנערת מעלי את התחושה השלילית הזו.
דלת הבית נשמעת בדיוק שאני יוצאת מחדרי. אני חוצה את המסדרון בדיוק שדלת חדר הרחצה נפתחת ואוליו יוצא. הוא לבוש בבוקסר בלבד ומגבת תלויה על כתפו בזמן שהוא משפיל מבט ומנגב את שערו החום. הריח שלו נעים כל כך והוא עצמו נראה טוב, הוא תמיד היה הבחור החתיך ביותר שראיתי. החתיך והמופרע.
״היי, את בסדר?״ אוליו שואל ונדמה שאני מזילה ריר.
אני ממצמצת מולו ומחייכת, ״רק רציתי להגיד שאני מתנצלת על קודם.״ אני מודה מולו.
אוליו מביט בי בשאלה ונשען על הדלת מאחוריו. אני מנסה להביט בעיניו. רק בעיניו. כמה זה קשה שגופו כזה יפה.
״הייתי מוסחת ודי הוצאתי עליך הכל, זאת אומרת. לא הייתי בטוב.״ אני אומרת לבסוף.
שאוליו מחייך ומניח את המגבת על עורפו. אני מבחינה בקעקועים על גופו. זרועותיו וחזהו מלאים בקעקועים. אני תוהה מתי הספיק להוסיף כל כך הרבה. הקעקוע הגדול ביותר הוא אש. זה כאילו האש השחורה נמצאת על חיבור כף ידו ועולה לאורך כל זרועו.
״אני שמח כי די דאגתי פה.״ הוא אומר וגורם לי לחייך.
אני מהנהנת ומשפילה מבט, ״מסתבר שהייתי צריכה חיבוק מפנלופי.״
אוליו מביט בי ומשלב את ידיו. ״חיבוק?״ הוא שואל.
״ידעת שחיבוק יכול להפחית את רמת הלחץ והחרדה של האדם?״
אני מציגה בפניו את הצד החנוני שלי.
״אז היית בלחץ וחרדה?״ שואל בסקרנות ואני מהנהנת.
״כנראה.״ אני מרימה כתף.
״ופנלופי עזרה לך בזה?״ הוא שואל ועושה פרצוף. אני מחייכת אליו כי נראה שגם הוא לא בדיוק מחבב אותה. זה הדדי כנראה בין שניהם.
״אולי לא כי החיבוק אמור להיות כמה שניות, אני תוהה אם מדובר על חמש עשה או לפחות שלושים.״ אני ממצמצת.
אוליו צוחק בקול רם, ״ויולה ממתי את כזאת..״
אני מביטה בו נושכת את שפתיי במבוכה. ״חנונית?״
הוא מזיז את ראשו ונוגע בכף ידי, מלטף את אצבעותיי. ״אז היא נתנה לך יותר מחמש עשרה שניות?״ לוחש. אני מביטה באצבעותיו ועונה כמעט ללא מחשבה. ״לא.״
״יופי.״ הוא לוחש ומושך אותי אל בין זרועותיו. אני מחבקת אותו חזרה ונשענת על גופו. מרשה לעצמי לעצום עיניים ולהירגע. ״תני לי יותר משלושים שניות.״ הוא לוחש לאוזני.
וככה אנחנו מחובקים הרבה יותר משלושים שניות. לבסוף אוליו מתרחק מעט ומחייך, ״איך את מרגישה עכשיו? עזרתי?״
אני מהנהנת. ״כן.״ אני נושמת עמוק.
״אני מרגישה כבר הרבה יותר טוב.״ הוא צועד לצידי עד שאנחנו מגיעים לסלון.
אני מביטה בגופו שהוא מותח אותו ומניח את המגבת על הספה.
הפצעים שלו ללא תחבושות. אני מביטה בו לרגע.
״תרצה שאעזור לך לחבוש אותם?״ אני מצביע עליו.
אוליו מתיישב על הספה ונאנח. ״רציתי להישאר בלי היום.״
הרמתי גבות. ״אם תישאר ללא תחבושות הפצעים יפתחו ויזדהמו, בעיקר אם אתה ישן על הספה הישנה הזו.״
״שכנעת אותי.״ אוליו משעין את ראשו על משענת הספה.
עם חיוך קטן אני מוציאה מהשקית שנחה על השולחן הקטן מול הספה את חומר החיטוי ותחבושות חדשות.
אני מתיישבת לידו וחובשת אותו בדממה. עיניי מוצאות את עיניו מדי פעם אבל אנחנו לא מדברים אלה שותקים.
״אוליו?״ אני לוחשת אחרי שניות ארוכות. הוא מביט בי בשאלה.
״אתה בסדר?״ אני שואלת כי עיניו הן נראות מעט עצובות.
הוא מביט בי, ״אני לא ממש יודע מה אני מרגיש ויולה.״ נראה שהוא לא רוצה לדבר. אבל אני מניחה שמדובר בחברה שלו.
אני משפילה מבט, ״החיבוק לא עזר לך.
״הוא עזר לך, את העיקר.״
אני משפילה מבט ומחייכת. הוא מעלה חיוך קטן על שפתיו ומביט בדלת הבית. ״את יודעת מה שמתי לב?״ הוא שואל ואני מביטה בו בשאלה.
״אחיך וחברה שלך, זה כאילו בכל הזדמנות הם דואגים לבלות יחד רק שניהם.״ הוא מרים גבות בשעשוע אילו אני מביטה בו מופתעת.
״אין מצב.״ אני מסרבת להאמין לכך.
״נו ויולה, חברה שלך שמה עין על זאק.״ אוליו מגחך.
אני מזיזה את ראשי ומסיימת לחבוש אותו. ״אני לא מאמינה שהיא תהיה מאוהבת באחי ואני לא אדע מזה.״ אני עדיין מסרבת להאמין לדבריו. זה מגוחך. ״חוץ מזה לפנלופי אין בושה, היא אומרת הכל בפנים. כך שאם באמת הייתה מעוניינת באחי היא הייתה אומרת לי.״ אני אומרת בטוחה בדברי.
״אני אוציא מידע מאחיך.״ אוליו מביט בי ברצינות כאילו קיבל משימה.
״עד מתי אתה מתכוון להישאר איתנו?״ פתאום אני שואלת ותוהה האם זו שאלה חסרת בושה. אוליו מזדקף ומביט סביבו על הספה. חפציו פזורים סביב. אבל לא לזה התכוונתי. אני לא שאלתי את השאלה הזו בגלל שהוא ישן לנו על הספה ואני תוהה מתי יצא מביתנו אלא כדי להיות מוכנה לעזיבה שלו. להכין את עצמי.
״אני לא יודע, אני מניח עד שאמצא עבודה ודירה.״ אני מכווצת את גבותיי. ״רגע? ואתה מתכוון לעזוב את העיר שוב?״
אוליו מיישר אליי את עיניו החומות ברצינות.
״אני עוד תוהה לגבי זה, אולי אפילו אעזוב את המדינה.״ הוא נשמע רציני ומדבר בכזו קלילות.
״אני מבינה.״ אני לוחשת. אוליו תמיד נעלם בסופו של דבר. זה פשוט הוא.