החולשה שלי

פרק ~5~ תרפי

-Hey, what you want
Baby, I got
What you need
Do you know I got it?
All I'm askin'
Is for a little respect when you come home-

-Respect-

~ויולה~

לא ציפיתי שאת היום הראשון ללימודים אפתח יחד עם אוליו. טוב אולי רק בחלומות הכי פרועים שלי.
״פספסתי משהו או שאמרת שאתה ולימודים זה לא הולך?״ שאלתי מרימה גבה בזמן שאוליו לובש בזהירות את ג׳קט העור שלו.
״מסתבר שאולי כן?״ הביט בי וגרם לי להשפיל מבט.
לפעמים העיניים שלו כל כך חודרות שאני לא מסוגלת להכיל אותן.
הנהנתי והעפתי מבט לאחור בזאק ששוכב על הספה.
״מתי הלכתם לישון שהוא עדיין ישן?״ שאלתי.
״אני זה שנישאר ער, אחיך נרדם די מהר.״ אוליו חייך וחשף שיניים מעיף מבט בזאק.
הנהנתי.
״קדימה שלא תאחרי.״ הוא פותח בשבילי את הדלת.
״שאנחנו נאחר זוכר? גם אתה הולך ללמוד..״ הזכרתי לו.
אוליו מהנהן אך עוצר אותי, ״קסדה?״
מצמצתי בשאלה ״קסדה?״
״את מתכוונת לעלות על האופנוע שלי בלי קסדה?״ שאל וגרם לי לצעוד לאחור. לשמור מרחק ממנו. ״אע, אנחנו הולכים לרכוב על האופנוע שלך?״ הוא מגחך ומרים גבה, ״ויולה, ראית אותי נוהג ברכב?״ הנהנתי עם חיוך קטן על שפתיי ומיהרתי לחדרי.
״מצאתי.״ הרמתי את הקסדה שלי בוהה בו עומד שעון על קיר הדלת.
למה יש לי פרפרים? אוף שלטי בעצמך ויולה.
שיערו החום מעט מבולגן והמראה הקשוח על פניו רק מוסיף.
הוא לבוש במכנס ג׳ינס משופשף שנראה שעבר עליו הרבה. על כפות ידיו אפילו יש את כפפות העור השחורות שלו. מבין השרוולים שלו צצים הקעקועים שלו. שבטח התרבו בשנים האחרונות. עיניו החומות ננעצות בי וחיוך שובב עלה על שפתיו עמדתי מולו עם הקסדה.
״מכאן.״ פתח בשבילי את הדלת.
הקור בחוץ קשוח.
אני ממש רועדת בזמן שאני מסדרת את הקסדה על ראשי ברישול מוחלט ובאצבעות קפואות. אוליו מזיז את ידיי ומסדר במקומי את הקסדה.
״ממש מרגיש כאילו לא רכבת מעולם.״ עוקץ אותי וטופח על ראשי שמסיים. ״קדימה תעלי.״ אומר ומתיישב.
אני מתיישבת מאחוריו ועוטפת את מותניו באחיזה חזקה.
מעלה חיוך ענק על שפתיי, ההתרגשות שעולה בי היא מטורפת.
לא רכבתי על אופנוע כלכך הרבה זמן. אני ממש מרגישה זרמים בכל גופי.
שאנחנו רוכבים האוויר כל כך קר אבל בו זמנית נעים. הריח של אוליו מגיע לאפי ומנחם. מזכיר את העבר, רגעים נעימים בו, תקופת החלומות. אין לאוליו מושג בכמה מהחלומות שלי הוא הופיע.
אני תוהה מה גרם לו לשנות את דעתו. אוליו בבית הספר.
לראות אותו בכל יום ויום. נשמע פשוט הזוי אבל גם כלכך חלומי.
הוא עוצר את האופנוע בחניה ליד בית הספר ומדומם את המנוע.
אני לא מפספסת את המבטים התוהים לעברינו ששולחים התלמידים העומדים בכניסה. ״תודה.״ אמרתי וירדתי מהאופנוע. 
הוא מהנהן ומוריד את הקסדה בדיוק כמוני נועץ בי מבט בוחן.
אני בולעת רוק ומרימה גבה בתגובה אך בדיוק שהתכוון לומר משהו דין התקדם לעברינו.