החולשה שלי

פרק ~9~ גבול

~אוליו~

ויולה רוכבת בריכוז ובזהירות. אני מביט בה בגאווה, עדיין יש לה את זה. אני אוחז באופנוע ונהנה להיות כך לצידה כך. הרגשתי שאני זקוק לזמן איתה, רק אני והיא לבד. בנוסף אני מרגיש שמשהו מטריד אותה והיא בוחרת שלא לשתף. היא זרקה שזה קשור אל דין אבל אני חושד שלא. הרי אני רואה אותה, קורא אותה אבל אולי אני גם טועה הרי לא הייתי כאן הרבה זמן. ויולה ממשיכה בכביש ופונה עם האופנוע לצד המדרכה ולאט לאט מאטה. היא מסתובבת אליי ועיניה החומות מביטות בי מבעד לקסדה. ״אני לא יודעת לאן נוסעים מכאן.״ אומרת עם חיוך קטן. אני מחייך ומתרומם מהאופנוע, ״כן אני אנהג מפה.״ אני אומר ומסדר את כפפות הרכיבה שלי.
היא מזעיפה וגוררת את גופה לאחור. ״אני רוכבת טוב.״ אומרת לעצמה שאני מתיישב מקדימה. אני מביט בה והיא מביטה בי חזרה.  ״לא אמרתי שלא.״ קרצתי לה והנעתי את האופנוע חזרה. אני מכוון אותנו אל המרכז הקטן שהיינו נוהגים לבלות בו המון. ידיה של ויולה מתהדקות סביבי וריחה הנעים חודר לאפי בזמן שמחבקת אותי כך. אני נושם עמוק ומתרכז בכביש לפנינו. הייתי רוצה להמשיך כך גם שעות.
אני פונה בזהירות אל אזור החניה ועוצר את האופנוע מול הדיינר הישן. ״עברו שנים מאז שהיינו כאן.״ היא אומרת יורדת מהאופנוע מביטה בחלונות הדיינר. אני מסיר את הקסדה מראשי ואוחז בה. חלונות הדיינר מלאי אבק ונראה שאף אחד לא מבריק אותם בתקופה האחרונה. אני פותח את התא הקסדה. ״חשבתי שיהיה נחמד אם נשב לאכול כאן.״ אני מביט בה בשאלה. ויולה מורידה את הקסדה ושערה מפוזר סביבה, ״אבל אכלת?״ שואלת ומסדרת את השיער האדמוני שלה שהתפזר בזמן הרכיבה.
״אני אכלתי אבל את לא.״ אני אומר ומניח את הקסדה על מושב האופנוע.
היא מתבוננת בי מניחה יד על המותן ומחייכת. ״תכניסי את הקסדה שלך לתא אני אסחוב את שלי איתי.״ אני מצביע על הקסדה שלה.
היא מזיזה את ידה, ״לא זה בסדר אין לי בעיה להחזיק אותה.״
״ויולה,״ אני מתעקש והיא מכניסה את הקסדה לתא באנחה.
״יופי.״ אני אומר ונועל את התא לוקח את הקסדה שלי ועולה על המדרכה, ״אז לא היית כאן בזמן האחרון?״ אני תוהה שצועדת לצידי.
״לא.״ היא מביטה בדיינר בהתעניינות. אני פותח את הדלת ונותן לה להיכנס קודם. אין הרבה אנשים בפנים. מקדימה יושבת בחורה עם משקפיים באחד התאים, היא שואבת את השייק שלה עם הקש בקולי קולות ועיניה נעוצות בספר כאילו כאן זה האזור השקט הקבוע שלה. בצד השני יושבים זוג זקנים, הם מדברים ביניהם ומולם כוסות קפה ופרוסת עוגה. נדמה שכל אחד לוקח ממנה בתורו.
״נשב כאן?״ ויולה מביטה בי בשאלה ומצביעה על שולחן.
אני מהנהן ומתיישב מולה. היא מתיישבת ומניחה את פניה בין בידיה מביטה סביב כאילו נזכרת בעבר. היינו מבלים כאן הרבה אני היא וזאק. אז היינו כמו יחידה אחת. בלתי נפרדים. האחים האלו שימשו לי משפחה כשלא הייתה לי כזאת, הורי מעולם לא הסתדרנו. אני עזבתי ומצאתי את האחים וילנד. היינו יחד עד שהצטרפתי למאפיה. אז הייתי חי בדירה העלובה ממש קרוב לכאן. דודי נתן לי להישאר באחד החדרים הפנויים בדירתו. אני מביט סביב נזכר איך הייתי מגיע לכאן כל בוקר וקורע את עצמי בשביל כמה מטבעות. ככה הכרתי את האחים וילנד. הם נכנסו לדיינר שבו עבדתי ומאז זה היסטוריה.
״מה נזמין?״ ויולה שואלת מולי. היא ממצמצת ומסלסלת את שיערה על אחת מאצבעותיה. אני משפיל מבט לתפריט. ״מה את רוצה?״ אני שואל אותה. היא מכווצת את שפתיה וחושבת, ״מילקשייק שוקו כמובן.״ אומרת ומזכירה לי אותה צעירה הרבה יותר. ״וציפס?״ תוהה לעברי.
״זהו צ'יפס ומילקשייק שוקו?״ אני מביט בה בשאלה.
היא נאנחת, ״אני לא הכי רעבה.״ מודה. אני משחרר ולא לוחץ אבל יודע שכנראה יש סיבה לכך.
שהאוכל מגיע אנחנו מתחילים לאכול בשקט ונראה שאם לא אדבר ויולה תישאר שקטה, משהו מסיח את דעתה. אני נועץ בה מבט והיא מנסה להימנע מכך. ״את מתנהגת מוזר.״ אני מבהיר.
״לא אני לא.״ היא עונה וטובלת צ׳יפס אל תוך המלקשייק. ״וזה ממש דוחה.״ אני לוקח חתיכת צ׳יפס ודוחס אל פי מביט בה מגחכת ונהנית מהשילוב המוזר.
אני מביט בה ותוהה, חשבתי שתשמח להיות בחברתי מעט יותר.
היא מיישרת אליי עיניים חומות, ״אוליו ברצינות עכשיו, בזמן הזה שלא היית כאן באמת למדת בבית ספר?״ שואלת אותי בחשד. אני מכווץ את גבותיי בשאלה והיא ממשיכה. ״זאת אומרת אתה עזבת ופשוט הלכת.״ היא מדברת אליי אבל אני מביט בה ובוחן את פניה, כמה הן השתנו בשנים האלו. השפתיים שלה עבות יותר, אפילו הריסים שלה מלאים מבעבר והנמשים העדינים שבקושי נראים על פניה. זה הדבר שהכי אהבתי בה. אני מרים גבה.
״מה שאלת?״
ויולה מכווצת את עיניה, ״אם באמת למדת.״
״הייתי צריך ללמוד או לפחות ללכת ללימודים.״ אני מסביר והיא מרימה גבה ומהנהנת.
״עכשיו, את רוצה לספר לי מה עובר עלייך?״ אני שואל רוכן לעברה. היא ממצמצת במבוכה ומסמיקה לאחר מכן מתרחקת מעט לאחור. ״שום דבר.״ ממהרת לומר.
״את בטוחה?״ אני שואל בחשד. ״כן הכל כרגיל..״ היא לוחשת. ״אני סתם עייפה ומצוברחת.״ אומרת ונאנחת מולי.
״למה? זה בגלל הטלפון?״ אני תוהה האם זו הסיבה לכך למרות שהתעקשה שאינה רוצה טלפון חדש. ויולה מרימה כתפיים ושותקת.״גם לא הלכת ללימודים היום.״ אני מוסיף.
היא מרימה גבה, ״גם אתה לא.״ מחזירה לי.
אין סיבה שאלך אם היא לא. הרי הסיבה לכך שאני נאלץ ללכת ללימודים היא ויולה בלבד.
״אולי הייתי זקוקה למעט שקט היום.״ היא אומרת ושותה מהשייק.
אני מהנהן ומתבונן בה. לא זכרתי שהיא שקטה כזו. מאז שהגעתי הנה היא תמיד בשקט. פעם היא הייתה מפטפטת המון.
״מה שלום אמך?״ אני שואל והיא מביטה בי,
״בפעם האחרונה שביקרנו היא הייתה בסדר.״ עונה.
אני מהנהן מודע לכך שויולה כמוני, גם לה אין הורים. היא חיה לבדה עם אחיה הגדול. ״זאק הבטיח שנבקר שוב בקרוב.״ היא לוחשת. ״אצטרף.״ אני אומר ומחייך. היא מהנהנת ומחייכת מולי.
״אוליו,״ היא תוהה לרגע ואז מביטה בי. ״מה לגבי הפציעות שלך? איך אתה מרגיש? יותר טוב?״ אני מהנהן. ״כן, גופי מחלים טוב בזכותך.״
היא מחייכת, ״אתה רגיל לכך אע?״ מלמלת. אני מרים גבה, ״יכול להיות.״
״אני לא מבינה אותך לפעמים, איך אתה בחרת בדרך כל כך מסוכנת?״ אני מקשיב לה מבין שהיא ההוכחה לכך. גרמתי לה להיות בסכנה על ידי כך שהצטרפתי למאפיה. אם ואס ימצא אותי אני נחשב כמת אבל אם ווסטון ימשיך כך גם ויולה תהיה בסכנה.
״זאת אומרת, למה עזבת? יכולת להישאר איתנו. כאן.״ עיניה החומות נעוצות בי.
אני מחייך. ״אני לא אשקר, אני אוהב את זה.״ אני מודה.
״אתה אוהב את חיי הפשע?״ שואלת ומזכירה לי אותה צעירה. כעת יש לה יופי שונה, פראי מעט. אני מסיט את מבטי כדי לא לבהות בה יותר מדי.
אני מהנהן, ״זה חלק מחיי עכשיו.״ אני אומר מבין שכבר לא. ויתרתי על כך. שהצטרפתי הייתי צריך ליצור סיפור כיסוי בשביל אוולין. ואס דאג להכל, לבית, משפחה, עבר, הווה, יצרתי דמות חדשה לגמרי. הייתי החבר הטוב. לא באמת מי שאני. למרות שאוולין הוציאה ממני המון צדדים והכירה את אוליו האמיתי אבל עדיין הייתי מחופש. לא משוחרר כמו עכשיו.
ויולה ממצמצת מולי, ״אבל גם התגעגעתי נורא לזה.״ אני מצביע עליה והיא ממצמצת. ״סתם להיות איתך ועם זאק זה היה חסר לי. אתם המשפחה שלי.״ ויולה מהנהנת ומחייכת אליי במבוכה.
אני דופק עם אצבעותיי על השולחן נועץ בה מבט, ״מה איתך? איך עברו השנים?״ אני מתעניין. ״חוץ מזה שדין הוא בן הזוג שלך עכשיו.״ אני מוסיף ומנסה להישמע כאילו אין לי שום בעיה עם זה.
ויולה עדינה מדי בשביל בחור כמו דין. ובשבילי? היא לא בשבילי אני מוחק את המחשבה הזו מראשי.
״אין יותר מדי מה לספר אוליו, עבדתי בעיקר ולמדתי.״
״עבדת ולמדת?״ אני שואל, ״זה מה שיש לך לומר?״ אני בוהה בה והיא מחייכת. ״שנלך? סיימתי.״ היא גוררת את כוס המילקשייק על גבי השולחן. אני מהנהן ומשאיר שטר על השולחן.