שלושה שבועות מאז שפגשתי את דניאל והשמחה מזדחלת שוב לחיי. בשבועיים האחרונים מאז הדייט הראשון שלנו נפגשנו מספר פעמים אם זה בשעות העבודה או אחריה. באחת הפעמים ביקשתי ממנו שלא נאכל יחד ארוחת צהרים. חשוב לי שימשיך לאכול עם החברים מהעבודה, שלא יוותר על החיים שהיו לו רק בגלל שאנחנו מתחילים להכיר אחד את השניה. היה לי חשוב שהחיים שלו לא יהיו סובבים רק סביבי, זה עוד לקח שלמדתי מהחיים הקודמים שלי.
כל דבר שרון רצה לעשות הוא היה צריך שאני אעשה איתו. שאני ארצה גם. כשהכרנו היינו הרבה יחד ואף הזנחנו את החיים והחברים שהיו לנו לפני שהכרנו. לאט לאט כל אחד הלך לדרכו ובנה את התא הזוגי שלו ואנחנו נותרנו רק שנינו. מלבד קרן לא היו לי חברות להיפגש איתן בשעות הפנאי. זה הפך את המערכת יחסים שלנו לתלותית, רכושנית ולא בריאה. הבטחתי לעצמי שהפעם זה יהיה אחרת.
אחרי כל מפגש עם דניאל הייתי צמאה למפגש הבא. הוא כל כך עשיר בידע ומעניין ומצחיק. ויש לו גינונים ג'נטלמנים של פעם. וגם כשאנחנו מתחילים איזה ריב קטן הוא ישר הופך אותו לבדיחה. חייבת לציין גם שהמבטא שלו לא מפסיק לעשות לי את זה ולהמיס כל תא בגוף שלי.
עדיין לא התנשקנו. דניאל מכבד את המרחב שלי ואת הדרך שלי גם אם היא איטית. אני בטוחה שכשזה יקרה, ניצוצות יעופו.
אני יושבת במשרד כשנקישות קלות על דלת הזכוכית של חדרי מנתקות אותי מהמחשבות. אני מסתכלת ואני רואה את דניאל.
מוזר אף פעם הוא לא היה כאן, מה הסיבה שהוא מגיע ולא שולח הודעה או מצלצל.
אני קמה ופותחת לו את הדלת "הי, הכל בסדר?" אני שואלת. הוא נכנס וסוגר אחריו את הדלת. הוא נראה מודאג קצת.
"קיבלתי הודעה מהמפקד שלי" הוא מציג לי את המסך של הנייד שלו "הוקפצתי לצו שמונה, אני צריך להתייצב שם מחר בשבע בבוקר" הוא משפיל מבטו ונראה מבואס.
"מה קרה פתאום? יש איזו מלחמה שאני לא יודעת עליה? לכמה זמן?" אני יורה צרור של שאלות המוח שלי לא מצליח לעכל.
"אין מלחמה, אבל אנחנו יוצאים למבצע סודי. יעדכנו אותנו מחר בכל הפרטים. אני לא יודע לכמה זמן. זה יכול להימשך ימים, שבועות" הוא עונה לי בתבוסה. הוא מושיט את ידו ולוקח את ידי ומלטף עם האגודל את גב כף היד שלי. הגבות שלנו מתכווצות ונראה שהוא מתחבט עם עצמו מה להגיד.
"אני צריך לנסוע עכשיו הביתה ולארוז ולסגור פינות. כשאהיה שם, אני לא יודע מתי אהיה זמין אם בכלל אבל אשתדל לשמור על קשר" אני מרגישה את המחנק בגרון, הדאגה שמציפה, הבחילה שעולה. מה אם משהו חס וחלילה יקרה לו. הוא לא מפסיק ללטף את היד שלי ומעצים את התחושות שעוברות עלי. אני מרגישה את בית החזה שלי עולה ויורד בתכיפות, אני מושיטה את ידי השניה ומעבירה אותה על קו הלסת המשורטט שלו, מלטפת אותה, עולה מעט למעלה לכיוון השיער ומעבירה את אצבעותיי בהן.
הו אלוקים כמה זמן רציתי לעשות את זה. להרגיש את השיער הרך שלו בין אצבעותיי. אני מתרוממת על קצות אצבעותיי ומקריבה את פניו אלי ומאחדת את השפתיים שלנו לנשיקה עדינה אך נואשת. הוא מניח את ידו השמאלית על המותן שלי ומושך אותי אליו. ידו השנייה אוחזת בעורף שלי ומעסה את החלק האחורי של ראשי בזמן שהשפתיים שלנו מסרבות להיפרד.
אני הולכת לאיבוד בתוך מערבולת של תחושות ורגשות כאילו אף פעם לא נישקו אותי וזאת הפעם הראשונה. המגע שלו שולח זרמים בכל הגוף ומעיר אותי לחיים. הוא מתחיל להאט והשפתיים שלנו נפרדות. הוא מצמיד את המצח שלו למצח שלי ומתנשף.
"אני לא נפרד" הוא אומר בנחרצות. "אני אחזור. אם יש משהו יחזיק אותי שם זה המחשבות עלייך" הוא מחייך ומלטף בעדינות את הלחי שלי.
הוא מגניב לי עוד נשיקה רקה אחת ויוצא.
אני צופה בו נכנס למעלית ונעלם כשהדלתות נסגרות.
אני מרגישה את רגליי נחלשות, מתקשות להחזיק אותי. אני ממהרת לשבת. מניחה יד על הלב ומנסה להרגיע את סערת הרגשות שעוברת עלי. "אני לא נפרד" "אני אחזור" אני משננת את המילים שלו שוב ושוב בראש אך הן לא מרגיעות אותי.
אני מוציאה את הנייד ומסמסת לקרן "הערב, אני, את ובן אנד ג'ריס" לא עוברת דקה והטלפון מצלצל והשם של קרן מופיע על המסך.
"מה קרה?" היא ישר שואלת בלי להגיד שלום
"דניאל נכנס אלי הרגע למשרד, הוא קיבל צו שמונה. הוא לא יודע לכמה זמן יעדר" אני אומרת בקול חנוק מנסה לשמור על איפוק.
"הו יקרה, למה את לוקחת את זה כל כך קשה, זה בטח סתם אימונים" היא אומרת כאילו זה כלום ושום דבר.
"קרן, הוא בשלדג, זו יחידת לוחמה מיוחדת" אני מציינת כעובדה שלא ניתן להקל בה.
"אני מבינה" היא אומרת בשקט "ניפגש בבית עוד שעתיים, הטעם האהוב עלייך? סופר פאדג'?"
"כן" אני עונה ומושכת באף.
בבית אני מספרת לקרן על הנשיקה, איך ברגע אחד החיים משתנים בלי שום הכנה מוקדמת.
אחרי שגמרנו את הגלידה קרן נכנסה להתארגן ליציאה לעבודה ואני נכנסת לאמבטיה להתקלח לפני השינה.
אני יוצאת מהמקלחת כשענן של אדים אופף אותי. אני עוטפת את עצמי במגבת ומסתכלת בנייד מה השעה, אני שמה לב שדניאל שלח הודעה לפני מס' דקות. אני ממהרת לפתוח אותה.
"עדיין מרגיש את השפתיים שלך עלי, לא מפסיק לחשוב עלייך. לילה טוב". אני נמסה. הוא עוד לא נסע ואני כבר מתגעגעת אליו.
אני מיד מקלידה לו חזרה "איך לא עשיתי את זה קודם... כבר מתגעגעת".
שמונה עשר ימים עברו מאז שדניאל יצא למילואים. בכל התקופה הזו קיבלתי ממנו רק הודעה אחת לפני 12 ימים. "אני בסדר, אל תדאגי. מתגעגע" ומאז דממת אלחוט. החוסר ידיעה יכולה לשגע פילים. המחשבה שהוא איפה שהוא שם מסכן את חייו מטריפה אותי. אומנם רק הכרנו אך הוא נכנס לי ללב.
בזמן שיש חיילים שנלחמים איפה שהוא, אנחנו זוכים לחיות בשגרה שלנו. לקום כל בוקר, ללכת לעבודה, לבלות עם חברים, לפתח תחביבים. באיזה מציאות אנחנו חיים?
YOU ARE READING
להתחיל מחדש
Roman d'amourלהתחיל מחדש הוא סיפורה של עדי, שמכירה את דניאל לאחר שעשה רילוקיישן מאנגליה. הכימיה ביניהם ניצתת מיד מן ההתחלה אך השדים של עדי מסרבים להרפות ולתת לך להיסחף עם התחושות. העבר של עדי רודף אותה והיא מתקשה להתמודד עם הפחדים, הסודות והבושה. דניאל מהצד שלו...
