להתחיל מחדש

צעד ראשון - פרק 3

6:20 והשעון מתנגן בציוצי ציפורים ורחש עלים. אני מושיטה את ידי ומכבה אותו.
אני מסתובבת על הגב ופוקחת את עיניי בהפתעה, לא היו לי סיוטים הלילה. זה לא קורה הרבה בכלל. יש ימים שאני מתעוררת בצעקות וקרן ישר רצה לחדרי ומחבקת אותי חזק ועוזרת לי לנשום חזרה ולהירגע, יש ימים שזו רק קימה פתאומית ומהירה ולב דופק בחוזקה. בזמן שאני מתלבשת אני תוהה עם עצמי איך זה שאני כ"כ רגועה. 

אני מגיעה למשרד ויש צוללת לעבודה, יש לי יום עמוס בפגישות ואני חייבת לעמוד בדד ליין. אני עובדת בהוצאה לאור, בשבילי ספרים זה החיים. כרגע אני בתפקיד של עורכת זוטרה, נפגשת עם סופרים חדשים, קוראת את הטיוטה שלהם ואם משהו נראה לי מתאים אני מגישה את הטיוטה עם הערות שלי לעורכת הראשית במשרד. בתוך תוכי הפרפרים בבטן שלי עושים סלטות של התרגשות. אני פשוט לא מאמינה עליהם ועל עצמי כי אני מרגישה שהלחץ שלי הוא לחץ חיובי. מזל שאני שאין לי הרבה רגעי פנאי אחרת הייתי משתגעת.

בשעה 13:00 אני לוחצת "כ" במעלית. הידיים שלי מזיעות ואני לא מפסיקה לשפשף אותן אחת בשניה.
אני יוצאת מהבנין לכיוון הפיצריה, השמים בהירים והשמש זורחת במלוא עוצמתה. חם לי, אני פושטת את הג'קט ומקפלת אותו בידי. אני רואה אותו מרחוק, נשען על העמוד לבוש בחליפה אפורה ומדפדף בנייד, וואי אלוקים, הוא נראה כל כך טוב. אני נושכת את שפתי התחתונה כדי להרגיע את התחושה. אני מזכירה לעצמי להמשיך לנשום, להיות חיובית ולשחרר.

"היי" קולי נשמע חנוק. הוא מרים את מבטו מהנייד ומסתכל עלי. "היי" הוא משיב ונשמע שגם קולו חווה איזה מעצור קולי. הוא מעביר עלי מבט קצר בוחן ואומר "מה בא לך לאכול היום? אפשר שוב בפיצריה או צ'ייקו, שמעתי שהפאד תאי שלהם מעולה". האמת אני ממש לא רעבה, איך אפשר להיות רעבה כשמיליון פרפרים ממלאים לך את הבטן.

"נלך על צ'ייקו, אני לא ממש רעבה, מבחינתי סושי יהיה מעולה" 
הוא מהנהן ואנחנו מתקדמים למסעדה, הוא מחווה את היד שלו לכיוון הפינה השמאלית "שם תהיה לנו פרטיות, אני יודע שאת לא ממש אוהבת קהל" הוא מחייך ומיישר את העניבה ואני מהנהנת ומתקדמת לכיוון השולחן. 
מעניין מה הקטע שלו עם העניבות. פעם שעברה אלו היו ברווזים קטנים צהובים בדיוק כמו אלו של הילדים הקטנים שלוחצים עליהם והם מצפצפים והיום מלא סמיילים קטנים קורצים.

הוא ניגש לפני ומושך את הכיסא שלי ומחווה לי לשבת. אני קצת המומה. מי היום בשנת 2023 מתנהג כך. יש מצב שהוא נוסע בזמן? אחרת אין דרך אחרת לתרץ את זה.
הוא מתיישב ולוקח את התפריט בידו. הוא מחכך בגרונו "אני לא מסוגל להתאפק ואני מקווה שזה בסדר שאני אומר את זה אבל את נראית ממש טוב היום" אני מיישרת את מבטי הסמוק ובולעת את הגוש המפתיע בגרון "תודה" אני אומרת בביישנות. 
אני מזמינה הוט רול אינסייד אאוט והוא מזמין את המנת פאד תאי.
"אז ספרי לי קצת על עצמך, אני די סקרן. איפה את גרה? היכן גדלת? גיל, גובה" הוא צוחק בקלילות "סתם האמת אשמח לכל פרט שאת מרגישה בנוח לשתף" הוא מסיים ומסתכל עלי בעיניים סקרניות.