למחרת בבוקר אן התעוררה מהרגשה מוזרה על פרצופה, נפנוף קל גרש דבר מה שנח על פניה.
לחיה הימנית הייתה רטובה מרוק השינה שלה ,היא ניגבה את הרוק בידה. היא שפשפה והסירה את קורי השינה מעייניה העייפות והשחורות, שהיו מנופחות ממחסור בשינה. היא הייתה כמעט בטוחה שהיא נרדמה על הפוף בפינה, וסדר הספרים במדפים העידו שאמה הייתה כאן, והיא האחראית לכך.
לצד המיטה עוד ישן הצמריר בסלסלת הכלוב שאביה הביא לה, דוריס אחותה נחרה מהצד השני של החדר. ברור שהיא התעוררה, הקול של דוריס היה מעיר מתים משנתם.
אן קמה מהמיטה ויצאה מהחדר, עברה במסדרון העליון, ירדה במדרגות, עברה בפרוזדור ונכנסה אל המטבח. היא ראתה על השולחן קנקן שוקו חם ועוגיות מהוללות נודפות אדים, היא מזגה לעצמה כוס ולקחה עוגיה אחת.
"בוקר טוב מתוקה שלי, איך ישנת?" בקע קול מאחוריה.
"בסדר, תודה אמא, ראית את הספר שקראתי אתמול? נרדמתי איתו על הפרצוף." אמרה בפיהוק, בלי להביט לאחור. במקום תשובה היא רק שמעה צחוק גדול.
"היית צריכה לראות את הפרצוף שלך!" כמובן, זה היה דן. "אני חושב שהפעם התעלתי על עצמי, חיקוי מעולה... חבל שלא היה לי פה מקליט קול" אמר.
"חה חה חה. קורע מצחוק. איפה אמא שלי?" התעצבנה אן והביטה מסביב.
"אה, היא יצאה מזמן." אמר ולקח עוד עוגיה. "ה'כה עם אבא ש'ך למיש'ד לאדר אז'ה אש'ו בא'שר לאכתב שאיבלו'." המילים שלו נבלעו בתוך העוגיה.
"מה אמרת?"
דן בלע נמרצות את שאריות העוגיה, "הלכה עם אבא שלך למשרד. לסדר משהו. היא אמרה שהם קיבלו מכתב מוזר כזה..." אמר והניד את כתפיו.
"מה כל כך מוזר במכתב?" שאלה דוריס כשמבטה תלוי בדן.
"אממ, אני לא יודע" אמר דן ולקח עוד ביס נכבד מהעוגיה.
"שקרן."
"הי אני אף פעם לא משקר. כמעט," הוסיף.
"או אתה כן ועוד איך. תמיד אתה מגרד את הרגל שלך כשאתה משקר." אמרה וחייכה במבט מנצח. דן הפסיק מיד להתגרד.
"נו אז מה היה כתוב במכתב?" אמרה אן.
"האמת שאני לא בטוח, אני יודע אבל שזה היה משהו חשוב. היה על המכתב חותמת שעווה אדומה-סגולה כזאת..."
"ולא ראית מי המוען?" שאלה כשהסקרנות שלה מאיימת לבקוע מגופה החוצה.
"לא." אמר והמשיך לאכול את העוגיה שלו. "אבל אם הם היו צריכים ללכת בגללו למשרד הקסמים בטוח הוא היה חשוב". אמר בניד כתפיים.
אילו רק הייתה קמה מוקדם יותר, ודאי הייתה מבררת את הסיפור של המכתב המשונה הזה.
הוריה חזרו רק לאחר הצהריים, בדיוק באמצע משחק מותח של מונפול קוסמים.
"קדימה, קדימה... תנחת תנחת עלי!" קרא ג'ון והתרומם, כשהקוביה העיפה את החייל הכחול של דן כה וכה מעל הלוח, עד שלבסוף, החייל שלו נחת בעצמה על הטירה שלו במשבצת אברדין.
"והוו הוו כן! תן לי את אבקת הסמורו דן, ואל תשכח גם את האוניות שלך חבר." קרא ג'ון בהתלהבות, וצפה היטב בטירה שלו מורידה לחייל של דן עוד רגל.
"רוששת אותי! אין סיכוי שלא רימית." אמר דן באכזבה כשהושיט לו את האוניות האחרונות שנשארו לו. ג'ון משום מה תחב מהר את שרביטו חזרה לכיס מכנסיו, שבצבץ ממנו.
"אן, כסחי אותו בשבילי," ביקש דן ועשה עצמו נופל מוות טראגי. "אל תשכחו אותי! בלע בלע..." אמר ונשכב על השטיח בדרמתיות.
"סיימת להתבכיין כבר?" שאל ג'רי באדישות, הוא החזיק את החייל הירוק שלו ביד, מוכן לתורו.
"רק עוד רגע ברשותך, הוד רוממותך." אמר דן. הוא השתתק ולרגע לא זע מהשטיח שעל הרצפה, " ומיטוס קורפוס!"
השרביט שלו היה מכוון במדויק לראשו של ג'ון, אבל ג'ון התכופף בזמן, והקיא שניתז מהשרביט עף היישר אל-
מר ווינס.
YOU ARE READING
הוגוורטס, גלי את סודותיך.
Fantasy"תיכנסי." "אני מפחדת!" אן, או בשמה המלא אנמוני, היא ילדה בת 11, למשפחה של קוסמים. אחיה הגדול לומד בבית הספר לכישוף ולקוסמות-הוגוורטס, זאת השנה השביעית. היא הייתה אמורה להיות הבאה בתור, אבל כולם מניחים שהיא סקיבית- ילדה הנולדת לקוסמים, ללא כוח קסם ב...
