מר ווינס שבדיוק נכנס מהדלת הראשית אל הסלון, הביט דקה קלה על חולצתו המוכתמת, וניער אותה בידו משאריות הקיא. דן נראה כאילו חטף שיתוק והוא נשאר נטוע בתנוחתו בשטיח.
"מעניין ביותר." אמר דודו בקול בוחן והרים גבה. "התקרצף!" אמר מיד לאחר מכן. הוא כיוון את שרביטו על קדים חולצתו, וחיש מהר הלכלוך נעלם.
"איזו קבלת פנים נחמדה דן, בדיוק מה שהיה חסר לי להשלים את היום הזה." קרא אליו בקולו העבה.
גברת ווינס הגיחה מיד מאחוריו לאחר שגם היא נכנסה לבית. פניה היו מודאגות והעליזות ששררה בפניה בדרך כלל, הייתה חסרה במעט.
היא הביטה בדן, ואז במר ווינס ושוב בדן. גלגלה את עייניה במבט ספק משועשע ספק מיואש, ונתנה נשיקה בלחיו של מר ווינס. "אני אחכה לך במטבח."
"כישוף משעשע, הלא כן, דן? מהיכן למדת אותו בדיוק?" קרא מר ווינס לעברו. "מעולם עוד לא שמעתי מישהו משתמש בו, אתה או מישהו אחר. אפילו בימי ילדותי בהוגוורטס."
כל העיניים הופנו לעבר דן.
מר ווינס שהיה מתוקף תפקידו מדען כשפים, הכיר כמעט כל כישוף או לחש. ואם הוא אינו מזהה אותו, זה יכול להיות רק שני דברים- או, שהכישוף הובא מספר אסור, או שהכישוף הומצא על ידי קוסם ולא אושר עדיין לשימוש במשרד הקסמים.
"או, דוד, אני שמח שאתה שואל את זה, כי בדיוק-..." אמר דן בקול מתחמק.
"אל תסטה מהנושא דן. מהיכן השגת את הכישוף הזה?" חזר על דבריו מר ווינס.
"דוד, הוא יהרוג אותי אם אספר לך, ממש." אמר דן.
"מי יהרוג אותך?" אמר ג'רי.
"ג'ונתן, אנמוני, דוריס, ג'רארד. אבקש ממכם לצאת מהחדר." אמר מר ווינס בנימה עניינית.
"אוף, דווקא כשהתחיל להיות מעניין בבית הזה." נחר ג'רי, והתחיל ללכת אל חדרו כשדן המשיך בדבריו.
"זה לא משנה גם אם הם לא יהיו כאן, לא יכולתי לספר לך..." אמר דן ועשה מן תנועה לא רצונית ביד. "הוא לא יודע שאני יודע עליו." לחש דן.
"מי?" שאל ג'רי.
"טוב, שמעתם מספיק." אמר מר ווינס, ובכישוף דחף את ג'רי במעלה המדרגות.
"צא איתי לגינה רגע דן, או שאתה מעדיף שאקרא את מחשבותיך? הבחירה בידך." אמר מר ווינס, כששרביטו מונח היטב בידו. "לא אעשה דבר בלי ידיעתך."
מר ווינס בעברו חלם להיות הילאי - המשטרה החשאית של עולם הקוסמים. כחלק מהכשרתו למד הלטת הכרה, קריאת מחשבות ותוככי המוח; אם הוא ממש רצה, הוא יכל לקרוא לאנשים את המחשבות. אבל על פי חוק, ללא אישור של האדם או אישור ממשרד הקסמים, אין רשות לקרוא את מחשבותיו של האחר.
"לא תספר לאף אחד? הוא עובד על עוד כמה כאלה" אמר דן בחשש, כי ידע שאין לו מנוס. כשמר ווינס רוצה משהו, זה קורה.
"על עוד? למי יש את האומץ לעשות כך מתחת לאף של משרד הקסמים?" שאל מר ווינס, בזמן שכל אוזני הנוכחים היו פתוחות לרווחה.
"כל תלמידי השנה השביעית ברייבנקלו" מלמל ג'ון לעצמו. מר ווינס גלגל עיניים בחיוך.
"לא לכישופי קטינים אני מדבר ג'ון, למרות שאני בטוח שחבריך לספסל הלימודים מוכשרים למדי." אמר מר ווינס, "זה כישוף מסוג אחר. בריאת דבר חדש ללא חומר דורש מידע מסויים... מעורר חומר למחשבה." הוא המשיך וגירד בקצה סנטרו כחושב.
"אם אתן לך לקרוא את מחשבותי, תבטיח שלא לגלות?" שאל דן כשמבטו הפך מודאג מכך שמישהו עומד להיכנס לראשו.
"אתה יודע שאני לא יכול להבטיח דבר כזה דן, איני יכול להתעלם מחובת הדיווח." הודיע מר ווינס.
"זה מספיק טוב בשבילי." אמר דן בניד כתפיים.
"טוב, אתה מוכן? למרות שוודאי לא תרגיש דבר." אמר לו מר ווינס, כל הנוכחים השתהו ורצו לראות את הרגע המכריע.
"תחשוב על המקור שלך בבהירות, כך זאת תהיה המחשבה היחידה שאקרא."
דן שמע את זה ועיוות את פרצופו, בזמן שדודו המשיך. "אם לא, פשוט אכנס עמוק יותר. אשתדל לא לחצות מעבר. חבל לי לראות את השטויות שלך, דן. מהם יהיה לי כבר הרבה קשה יותר להתעלם." אמר מר ווינס בביטחון, כאילו מזהיר את דן במה שעלול להתרחש.
"אני מוכן כשאתה מוכן." הודיע דן.
"אם כך, אקרא עכשיו." אמר מר ווינס. "נו באמת דן אמרתי לך לחשוב חזק!" אמר מר ווינס ושמץ של כעס בקולו.
"אתה הזכרת את משרד הקסמים קודם לכן, זאת לא אשמתי." צחק דן. "הינה, ראית? אני לא יודע אם כבר קראת או לא."
"כן... אני מבין.. לבנתיים אני צריך לחשוב על זה... כדאי לך להסתכל עם מי אתה רוצה להסתובב דן." אמר מר ווינס בכובד ראש תוך כדי שהוא מלטף את הסנטר שלו בחשיבה.
"ובקשר לשטות שאתה מתכנן בסמטת דיאגון, אני ממש ממליץ לך לחשוב מחדש על העניין." חתם מר ווינס והתחיל ללכת למטבח כשהוא שקוע במחשבות.
"הי! אמרת שלא תקרא עוד מחשבות שלי!"
"זכור לי שאמרתי שאשתדל." אמר מר ווינס כשיצא וחיוך זחוח על פניו.
YOU ARE READING
הוגוורטס, גלי את סודותיך.
Fantasi"תיכנסי." "אני מפחדת!" אן, או בשמה המלא אנמוני, היא ילדה בת 11, למשפחה של קוסמים. אחיה הגדול לומד בבית הספר לכישוף ולקוסמות-הוגוורטס, זאת השנה השביעית. היא הייתה אמורה להיות הבאה בתור, אבל כולם מניחים שהיא סקיבית- ילדה הנולדת לקוסמים, ללא כוח קסם ב...
