הוגוורטס, גלי את סודותיך.

5/זהירות, לא למאכל!

ברגע שנגמרה הארוחה, כולם ישבו בסלון על הספות הסגולות מסביב לטלוויזיה, צופים כרגיל בתשדיר הערב של 'הקוסם השבועי עם ראלף גווירי'. דוריס מלמלה בשקט, כאילו שהיא מתכוונת שרק האוויר ישמע אותה "אני הולכת לעשות שירותים, להרבה זמן." ג'רי לרוע מזלה, בכל זאת שם לב לכך, והסתכל עליה במבט של "זה ממש לא מעניין אותי כה זמן תהי שם". הוא העביר לה מבט נוסף ונראה היה לרגע כאילו הוא עומד להקיא, אבל לאחר מכן את החזיר מבטו למסך.

היא יצאה מהסלון, עברה את הפרוזדור, עלתה במדרגות בדילוג שתיים שתיים לקומה השנייה, פנתה במסדרון ונכנסה לחדר שלה.
שוב כמו בבוקר לכן, היא יצאה ובדקה שאין איש במסדרון.
היא הלכה לשטיח האדום הגדול ליד הארון, התכופפה וניסתה למשוך אותו מעט בידה כלפי מעלה, כדי שיתגלה המכתב והיא תוכל למשוך אותו משם.
היא משכה בחוזקה את השטיח, אבל נראה היה שהוא מחובר לרצפה. היא משכה אותו שנית, הפעם בשתי ידייה והוא זז רק מעט. מוזר, כשהכניסה את המכתב ברגלה מתחת לשטיח, הוא נכנס בקלות רבה.

"לא... זכרתי... שהוא.... כל... כך... כבד..." אמרה דוריס, ונשמה בכבדות עם כל מילה.
היא לקחה נשימה עמוקה והתכוננה למשוך בכל הכוח שיש לה את השטיח.
"שלוש- ארבע, ו!" הכוח שהפעילה ביחד עם התנופה שלקחה, העיף אותה אחורנית והפיל אותה ישירות על הישבן, כאילו היא כדור באולינג גדול ביותר.
"אחחח... שטיח מעצבן." אמרה ושפשפה את אחורייה.
דוריס קמה ממקומה, והרימה את הפינה של השטיח שהצליחה להזיז. מתחת, לא היה המכתב, חיכתה לה הפתעה. במקומו היה צמריר.

צמריר היא חייה מתוקה להפליא. היא עגולה כולה, בגודל של כדור קואפל (אחד מהכדורים שנמצא במשחק של קוסמים -קווידיץ') עם אף ופה קטן של ארנבון, ועיניים גדולות ועגולות.
אוזנייה קטנות ומשולשות, מכוסות פרווה לבנה. היא בעלת ארבע ידיים קטנות עם שלוש אצבעות בכל יד, לכל אחת מהן מגע כמו כפה רכה של כלב. רגליה כמו רגלי ארנב ובסוף גבם למטה מונח זנבון עגלגל וקטן.
היא כולה מכוסת פרווה רכה ועבה למגע, כשהצבע הטבעי שלה הוא בגווני הוורוד. כאילו היא פונפון גדול במיוחד.
לצמריר יש יכולת להרגיש רגשות, וכשנוגעים בו הוא משנה את צבע פרוותו לצבע הרגש של אותו אדם שנגע בה. למשל, פחד- סגול, שמחה- צהוב, כעס- אדום, גועל- ירוק, וכמובן שלכל רגש יש גוון אחר.
הוא יכול לומר רק כמה מילים אחדות, וכשמלטפים צמריר יש לו יכולת להרגיע את האדם שמלטף אותו.
כשהצמריר חוזר לצבע הורוד הרגיל, אפשר לדעת שהאדם שליו לגמרי.
הוא בדרך כלל משמש כחיית מחמד, או בבתי חולים להרגעת מטופלים ולהבנת קושי מצבם. פעם היה קשה למצוא אותם בטבע, ומקור הגידול העיקרי שלהם היה בארצות קרות, כמו בהרי הקוטב הצפוני והדרומי, בגבהי הרי ההימלאיה וסיביר. עקב זה שהם חיו במקומות רחוקים וקרים הם לא היו מוכרים.
רק ב10 שנים האחרונות, באחד ממסעותיה של לונה לאבגוד -חוקרת טבע מפורסמת מאוד- הם נמצאו, היא סיווגה אותם ועזרה לרבות אותם גם ביערות קרים באירופה. כעת יש כמותם אלפים והם נמכרים בחנויות חיות קסם ופלא. ומסתבר שיש להם גם אחיזה עוצמתית, במיוחד אם מה שהם מחזיקים ביד זה שטיח אדום וצמרירי.