הוגוורטס, גלי את סודותיך.

4/ דן מגיע לביקור

דן היה בן דודם, בן גילו של ג'ון, גם הוא ילמד בהוגוורטס בשנה השביעית. הוא היה נער חסון, למרות שאינו גבוה. שיערו שחור ומתולתל למדי, עיניו חומות בורקות כמו של אביהם, ונמשים מפוזרים על כל פניו כמו נצנצים כתומים בוהקים. הוא היה שטוניק בלי גבולות, וניצל כל הזדמנות בשביל להראות לעולם את העונג שבשטויות שלו.
הוא האדם הראשון זה שנים שהצליח לעצור לפעמים את פיבס - רוח רפאים ללא מעצורים הרודפת את טירת הוגוורטס וזורעת בכל מקום הרס וחורבן. האחרונים שהצליחו לעשות זאת היו האחים וויזלי. פיבס הוא שטותניק בעצמו, ודן מתפאר באזני כולם כל פעם מחדש על זה שהוא מצא שיטה שלפעמים מצליחה לעצור את פיבס מלהציק. (הוא שכח להזכיר שזה בגלל שהוא שיתף איתו פעולה).

דן הוא כגרסה אנושית של פיבס, פשוט יותר מתונה. בין היחידים שמסוגלים להרגיע אותו זו דודתו אלינה-וגם היא כמעט אך ורק באמצעות העוגות שלה. הוריו של דן התגרשו וכעת הוא חי רק עם אביו, אדם נוקשה וקר. אביו לא סובל את התנהגותו של דן, ומרבה לשלוחו למחנות קיץ ולדודיו. ולכן בכל הזדמנות שניתנה לו, הוא היה מגיע לביתם של הווינסים (מובן שבמחנות הוא לא היה נשאר, אבל זאת לא גילה לאיש).
אלינה תמיד תירצה את התנהגותו השובבה בכך שהיא נובעת מחווית שיברון הגרושים שעבר.

דוריס כבר חישבה חשבונות, שאם הוא בא הערב, זאת הייתה הזדמנות מצויינת בשבילה להטיף לו מוסר על המכתב ששלח. למרות שהיא ידעה שכנראה הוא לא יתייחס לדברייה ברצינות.
בכל זאת, דוריס הייתה רק בת 9.

במהלך היום הן עזרו לאימם לבשל, (היא די הכריחה אותן) גברת פטליין- השכנה החטטנית, באה בצהריים לבקר ולשאול לשלומם, ובעיקר לשלומו של אוסטין (גברת פטליין עדיין מאוהבת בו עוד מימיהם בהוגוורטס, למרות שהוא קטן ממנה ב5 שנים, אל תשאלו איך. יש אומרים שהיא אף עברה לגור לידם, מהסיבה שהיא עדיין חושבת שהיא יכולה לדוג אותו מאימם), בצהריים אימם הלכה להביא את ג'רי מדוד ז'אק, ועד הערב כבר שתיהן שכחו מהעניין. רק לאחר שדן הגיע, נזכרה דוריס בדבר המכתב.

בארוחת הערב, לאחר שאביהם הגיע הביתה עם דן, כשהשולחן היה ערוך ומוכן וכולם התיישבו לאכול, מיהרה דוריס להידחף ולשבת בקצה השולחן, לצידו של דן. ובזמן שפאי הרועים, לחם המחמצת, הסלט והמרק שאמה הכינה התעופפו לשולחן, היא פתחה באוזנו של דן.

"תגיד, למה עשית את זה?" שאלה.

"שלום דורי, נעים גם לראות אותך דורי, עבר עלי שבוע נהדר כן כן, איך לך?" אמר, מתעלם מדבריה.

"למה עשית את זה?" חזרה על המשפט.

"עשיתי את מה? את צריכה להיות יותר ספציפית דורי, אני עושה הרבה דברים, רב פעלים שכמותי." אמר לה כשהעיף את הפוני הקופצני שלו מפניו. דוריס פלטה נחירה.

"אמרתי לך, אולי אני קטנה אבל אל-תקרא-לי-דורי. ונו באמת, אל תהיה תמים." אמרה בחדות.

דן הניח את החתיכה שעל המזלג על הצלחת, "אני באמת תמים." אמר במבט של תינוק, כאילו אפשר לחשוב שהוא כבשה חסרת ישע.

"ממש פתי מאמין לכל דבר. שתדע שהסתבכתי בגללך ממש." הוסיפה ללחוש לו, בזמן שהעבירה את המלח לג'ון, שישב מצידה השני.

"את מסתבכת בהרבה דברים פיצ'קוש, ורק חלק מהם בגללי." אמר בניד כתפיים.

"גם אל תקרא לי פיצ'קוש," -רטנה."ואתה יודע על מה אני מדברת, המכתב." אמרה דוריס כאילו זה מובן מאליו, בזמן שחתכה לה עוד פרוסה מפאי הרועים.

"מה אל תגידי לי שהצרחן הזה הגיע רק עכשיו? וואו. הלילית שלי שברה שיא באיטיות. שלחתי אותה לפני חודש." אמר והכניס עוד ביס מהבשר לפיו.

"מה? לא, הוא הגיע מזמן, אבא שלי רצה להרוג אותך בגללו. הוא זה שפתח אותו" אמרה והכווינה מבט לכיוון אביה בראשה, שהיה כנראה באמצע לנזוף בג'רי על התנהגותו בחווה של דודו.

"הוא באמת ירק נצנצים בסוף? זה עבד? אני עושה סטאג' אצל חנות ההוקוס מוקוס של האחים וויזלי זה משהו חדש שניסיתי." הוא חזר לאכול כשחיוך זחוח על פניו.

"אאוץ'!"
הוא עיסה את ידו הימנית בשמאלית, דוריס נתנה לו מכה עם המזלג שלה על ידו.

"אתה מסיט את העניין, תקשיב! הגיע מכתב 'לכאורה' מהוגוורטס בשביל אן, ואתה יודע שאן כמעט בטוח סקיבית, אז זה בטוח לא מהוגוורטס- זה פשוט נוראי מצדך, אני יודעת שאתה חושב שאני קטנה ולא מבינה- אבל אני כבר לומדת- ואן, איך היא רגישה בעניין הזה... כל הזמן אומרת שאנחנו לא-"

"וואו וואו וואו וואו וואו. עצרי," הפעם זה היה תורו של דן להיות מופתע, זה היה נראה כאילו הודיעו לו שהוא זכה במאה אוניות זהב.
"הגיע לאן מכתב מהוגוורטס?" אמר כשהביט עמוקות בפניה, כאילו הוא בוחן ספר פתוח שעוד לא הבין את משמעותו. הוא לא הבין אם היא רצינית או שהיא סתם צוחקת עליו.

"...נותנים לה- רגע אתה באמת לא יודע?" הם הביטו אחד בשני מחליפים מבטים תמוהים. דוריס ניסתה למצוא רמז קל שבקלים לכך שעוד רגע דן יתפוצץ מצחוק. זה לא קרה.

ג'ון לבנתיים הסתכל עליהם מהצד, הוא שם לב ששניהם הפסיקו לאכול, ודן תמיד רעב ולא מוותר לאף ארוחה.
הוא בדרך כלל פיקח ושם לב לכל דבר, הוא הרי ברייבנקלו, הבית של החכמים. דן ששם לב אליו אותת לדורי להמשיך לאכול.
לאחר כדקה היא פנתה אליו שוב.

"זה לא אתה ששלחת את המכתב?" אמרה לו בקול שנשמע חרישי, תוך כדי שהיא תקעה לעצמה ביס משובח מלחם המחמצת. לפני שענה, התסתכל דן על ג'ון וחיכה שיפסיק לשלוח מבטים אליהם.

"לא. עד כמה שאני אוהב מתיחות, אני לא אכזר. לעולם לא הייתי עושה את זה לאן, זאת ממש התעללות. את יודעת בכל זאת יש לי לב איפשהו." המבט שלו היה מהול בקצת עלבון, כאילו בלע סוכריה מרה במיוחד. מה שהפתיע, היו המילים שאמר, דוריס לא ידעה שיש לו יכולת להוציא מילים כאלה.

"אתה בטוח ש-"
דן הניח את הסכום שלו על הצלחת בקרקוש והסתכל לדוריס בעיניים. זה גרם לג'ון ולאמא שלהם להחניף מבט קצר ומהורהר בשניהם. אלמלא אביהם לא היה נוזף בג'רי כל הבית היה שומע.
"לעולם לא הייתי עושה את זה לאנמוני," אמר בחדות. "וזה הכל פיצ'קוש." אמנם הוא קרא בשם החיבה שלה, אבל שום חיבה לא נשקפה מפרצופו.

אחרי המשפט הזה דן חזר לאכול במלוא כוחותיו, והיה נראה כאילו הוא כל כולו מתרכז רק בפאי הרועים שלו. שום דבר לא מעניין חוץ מהאוכל שנמצא בצלחתו. בהתחלה דוריס יסתה להמשיך את השיחה אבל דן רק התעלם בבוטות.
לדוריס לא היה טעם לנסות לשאול אותו עוד שאלות, היא ידעה שדן עושה זאת בכוונה והוא לא יענה, במקרה הטוב. במקרה הרע הוא יפוצץ משהו מסריח על הפנים שלה.
עד סוף הארוחה אף אחד מהם לא הוציא עוד הגה מפיו, אבל המוח של דוריס געש.
אם לא דן הוא זה ששלח את המכתב, אז מי כן? מי עוד מכיר את המשפחה שלה כל כך טוב והיה עולה בדעתו לעשות זאת?
כמה שהיא ניסתה לנסות לחשוב ולנחש למי היה את האומץ, כך היא לא הבינה יותר.
אף אדם לא היה מוכן לעשות זאת לאן. אף אחד לא היה מטיח בה רגשות תקווה בקשר לקסם ומנפץ לה אותן, אף אחד לא עד כדי כך רע. אפילו לא פילץ' החתול של דודה ג'ני, והוא חתול רשע. דוריס גמלה בליבה החלטה- היא תעלה למעלה, תכנס לחדר שלה, תוציא ממתחת לשטיח האדום את המכתב החשוד של הוגוורטס, ותביא אותו לאביה. הוא ידע אם הוא אמיתי או לא, ובכל מקרה, מה לעשות איתו.

אשמח אם תפנקו בכוכב⭐