הוגוורטס, גלי את סודותיך.

9/הצמריר שבארגז

עורכת: פרק ארוך, אחלק אותו בהמשך:)

באותו היום אביהם חזר מוקדם, ממש לפני ארבע בצהריים, שעת התה. אחרי שאן כבר קמה (ב12), ובארבע בדיוק, בזמן שאביה ג'ון ג'רי ואימם (דן נעלם בצהריים) שתו תה בסלון, (למרות שבאמת, אף אחד מהבית לא אהב כל כך תה, כולם העדיפו בירצפת או מקצפת דבש. אולי חוץ מאביהם אוסטין שהוא אנגלי בדם) אן לקחה אספקת לחם נכבדת וחמה מהמטבח, והתכוננה להבריח אותו ישר לחדרה. הלחם נועד לצמריר שבארגז חדרה. משתדלת לא ליפול, טיפסה אן במעלה המדרגות כשידייה מחזיקות את הלחם מתחת לחולצתה. גובהה הנמוך ובטנה עם הבליטה, השוו לה מראה של ילדה גמדית שאכלה יותר מידי ומחזיקה את בטנה כדי שלא תיפול.

כשנכנסה לחדר שמעה היאבקות, שהתבררה כדוריס נלחמת מול הצמריר הקטן והשמנמן, שהחזיק משהו בתוך פיו.
"תעזוב את זה!! תעזוב! אמרתי שתעזוב!" צעקה דוריס על הצמריר בזעם, נראה היה שהדבר שבפיו של הצמריר שייך לה. לצמריר לא היה נראה שאכפת לו בכלל שצועקים עליו. להפך הוא נראה מאוד משועשע מכל הסיטואציה, כאילו בשבילו זה משחק.
אן הבינה שהיא צריכה לעזור לדוריס אם היא לא רוצה שאצבעותיה יהפכו גם למאכל הצמריר. היא הרימה מעט את חולצתה והלחם שהיה מתחתיה נפל לרצפת החדר.

"בוא חמודי, תאכל! תראה מה הבאתי לך, וואו נכון שזה נראה טעים?" אמרה כשהיא מנופפת בלחם למולו, בנסיון לגרות את הצמריר שהחזיר מאבק (בכלל לא רע) לדוריס.
זה באמת עזר, מבטו של הצמריר פנה להסתכל עליה, אך לרוע מזלה גם מבטה של דוריס, וכך גם ריכוזה. הצמריר נתן משיכה אחת וידיה של דוריס התנתקו מהדבר שהיה תקוע בשפתיו. תוך פחות משנייה, אותו משהו נכנס במלואו לתוך פה הצמריר, ונבלע בקול חרישי. הצמריר השמיע גרעפס גדול, ודוריס נראתה כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי. תוך שנייה המצב נהפך מ'כאילו' לבכי בלבד.
"דוריס, אני מצטערת ממש. ניסיתי להוריד אותו מהרעיון לאכול את הדבר הזה, ברצינות" אמרה, מנסה להכניס כמה שיותר כנות בקולה.

אבל דוריס התעלמה ממנה לגמרי. היא יצאה מהחדר בריצה כשעינייה דומעות, כשמבטה של אן תלוי בעקבותיה. הצמריר לבנתיים התקדם לרגלי אן והתחיל לבלוס את הלחם שהביאה.
"טוב זה אולי היה אשמתך, למה שחררת אותו בכלל?"
היא לקחה את המפתח מהצד הפנימי של הדלת בחדר, הכניסה אותו לחור המנעול בצד השני, נעלה, וירדה למטה בעקבות אחותה.
"אוי ווי זה לא קרה עכשיו" נאנחה אן בנואשות.
דוריס במקום להקשיב למילותיה של אן רצה לחבק את אביה, זורקת מילים בין קול בכי לבכי, "אכל... מה שנשאר... החותם... צמריר ..." ייבבה דוריס על חולצתו של אביה שישב בספה, המום מהחיבוק המהיר שקיבל, מנסה להתיישר ולנגב את חולצתו מדמעותיה של דוריס. כמו כן, מנסה להבין ולחבר מילים מבין יבבותה.
"מה אמרת שהצמריר עשה?" שאל אביהם, ומרגע זה הכל השתבש.

שניהם שכחו מנוכחותה של אימם בחדר, שכידוע יותר מידי טוב לכולם שונאת שחיות בר אינם בחוץ.
"אמרתם צמריר?" שאלה אימם חיש מהר.
 דוריס תפסה את טעותה מאוחר מידי, והוסיפה כאילו להחמיר את המצב, "לא שלי, של אן." נפחה ביבבה אחת בודדה. 
"של אן?" המשפט הזה יכל להספיק כדי להשתיק את כל העולם.
אן פערה את עינייה ונראתה מבועתת.
"אנמוני?" קולה של אמה נשמע כמו נהמה של דוב אם יוסיפו לו סם הרגעה בקול של מלאך. אם איכשהו אפשר לתאר את קולה של אלינה ווינס כועסת, כך זה היה נשמע.
"אמא, אנ-אני יכולה להסביר" גימגמה אן.

"זה אני הבאתי לה," המשיך את דבריה מר ווינס שבדיוק נכנס, מחשש שאן לא תצליח לסיים את דבריה מרוב תדהמה. "מצאנו אותו ביחד בחופשה ביער בשבוע שעבר, לא יכולנו להשאיר אותו שם."
"הוא נמצא כאן שבוע?!" הקול של גברת ווינס היה כל כך גבוה ומלא אוויר, שנשמע כמו קריאת שחף שיודע לדבר.
"טוב לא ממש שבוע... עד שלשום הוא היה במחסן... היינו צריכים להבריח לו קצת אוכל, הפסטה שאף אחד לא אכל ונעלמה? הוא." אמר כשניסה לחבק ולהרגיע את אשתו. חלחלה בה איזושהי הבנה שאף אחד באמת לא היה אוכל פסטה בת שבוע.
"ניסיתי לספר לך כשמצאנו אותו, אבל התחלת לומר על כמה שבאמת חסרות לך פרוות צמרירים..." ניחם אותה מר ווינס.

לרגע נזכרה אלינה בשיחה קצרה שהייתה לה עם בעלה בשבוע שעבר. "תהיתי איך השגת אותן..."
"חשבתי שתשמחי אם יהיה לך שערות פרווה טריות כל שבוע... אז הסכמתי לאן לשמור עליו. הוא עבר לחדרה רק אחרי שהוא עבר כמה ימים והיא ריחמה עליו על כך שהיה במחסן לבד." אמר והביט בעינייה. "אני יודע שאת לא אוהבת את הרעיון של חיות מחמד, אבל תחשבי על זה... אספקה כל שבוע אה?"
"אני מניחה שאתה צודק, באמת התפלאתי מהיכן השגת במהירות כשביקשתי ממך קצת מהן." קולה כבר לא נשמע כמו צפצפה מקולקלת, והיא חזרה לנשום כרגיל. אבל היא לא שכחה את העובדה שישנה עוד חיה בבית. אפילו אם היא חמודה.
זה לא שהיא באמת שונאת חיות, היא פשוט לא דוגלת בחיות פרא שהופכות למחמד. אין לה בעיה איתם כשהם בחוץ, בטבע. היא אפילו הייתה נהנת לראות אותם ולחקור אותם בטבע. אבל לגדל חיות בבית סתם ככה? לא בא בחשבונה.
לאחר עוד כמה נשימות עמוקות וטובות, היא נרגעה לגמרי.

מר וגברת אוסטין ישבו ודיברו כמה דקות מתוחות, בזמן שאן פירכסה את ידיה בעצבנות מחכה לתשובה. לבסוף לאחר מה שנדמה לאן כשעה, הוריה קמו אביה תומך באימה, שלקחה נשימה לפני שדיברה.
"אן, אני מרשה לך לשמור את הצמריר עד האחד בסטמבר. בתנאי שתשמרי עליו בחדרך, ותכיני ותדאגי לאוכל שלו בעצמך. אני יכולה לשלוח מכתב ללונה לאבגוד שתגיד לך איזה אוכל הם אוהבים במיוחד. אבל כל זה בתנאי שהוא לא מסתובב יותר מידי בבית, ברור?"

אן הנהנה בכזאת צהלה, שהיה אפשר לחשוב שהראש שלה עומד להינתק מצווארה מרוב הנהונים.
"אני לא אומרת לך זאת בקלות אנמוני. אביך שכנע אותי, אבל הוא נמצא בביתנו רק לעת עתה. אחרי שיתחילו הלימודים נצטרך לחשוב מה אנחנו עושים איתו. את תצטרכי לגלות אחראיות ולהוכיח שאת יכולה לשמור עליו. בנוסף אשמח לקבל מידי יום כמה שיערות תמימות ממנו, אני מקווה שלא תכעסי, זה המצב אבל אם את רוצה- אוהו!"
אן הדביקה לאימה חיבוק חזק ומוחץ.
"תודה אמא," הודתה אן, והסתכלה בעיניי אימה עם עיניים בורקות מדמעות שמחה. "את האימא הכי טובה בעולם."
"בטח מתוקה שלי. את יודעת שאני אוהבת אותך." אמרה אימה ונתנה לה נשיקה אדיבה על הלחי. אן לא שמה לב עד כמה המילים האלה גרמו לאמא שלה שמחה.

דוריס המשיכה לדבר עם אביה על הדבר הזה שהצמריר אכל ואפילו הזכירה את אן.
אבל לאן לא היה כל כך אכפת והיא לא הקדישה מחשבה לדיבוריהם. היא רצה מהסלון דרך המסדרון, עלתה במדרגות, פנתה במסדרון השני, סובבה את המפתח שבמנעול, ונכנסה לחדרה עם חיוך מאוזן לאוזן. הצמריר ישב על מיתתה, ניסה לאכול את שמיכת הפוך הרכה שלה.

היא לא הפסיקה אותו ונתנה לו את העונג בנסיון לאכול אותה. היא פנתה לפינה האהובה עליה בחדרה- פוף אדום גדול ליד שולחן עץ קטן ומרובע, וארונית ספרים בעלת 5 מדפים מלאה עד גדותיה בספרים. חלקם עבי כרס, לחלק חסרים נייר מהעטיפה שלהם, חלק קטנטנים בגודל יד של צמריר, וחלק עבים וגדולים כפליים מראשה של אן. המדפים לא היו כמו מדפים רגילים, הם התאימו את עצמם לגובהם של הספרים במדף כך שהם נראו כמו טעות מביכה של נגר. כל פעם שהוציאו ספר מארונית הספרים, המדף היה מתאים את עצמו לצורה החדשה כמו ג'לי קופץ.

זו הייתה הפינה העדיפה על אן כי היא הייתה מטורפת על ספרים. בכל זמן שהיא לא עזרה, טיילה, או צפתה עם משפחתה בתוכניות הקבועות בטלוויזיה, היא הייתה קוראת וקוראת עוד ועוד ועוד ספרים.
היא אהבה לקרוא את כל הסיפורים הטובים ביותר, הגרועים ביותר, החדשים כמו 'הימנעות באמצעות שיקויים-מחלקת הקורונה, מאת רגולוס פארווארי' ו- "מחזור קסמים והפיכתם לטוב מטוב-טפילדה קיינלר" וגם ישנים יותר מלאי היסטוריה כמו "תולדות מלחמת הקוסמים הראשונה ואיך טיפלתי בעניין- גלידרוי לוקהרט"(נגנב מקוסם לא ידוע). אמא שלה אומרת שהספרים של לוקהרט הם קשקוש במיץ נייר, כי האיש השתגע על כל הראש- אבל גברת קריווי השכנה אמרה שהוא פשוט לקח את הסיפורים מאנשים אחרים.

אן החליטה שאם הצמריר אכן נשאר אצלה, עליה ללמוד עליו כל מה שהיא יכולה כדי שיהיה הצמריר הטוב ביותר שאי פעם גידלה (ואולי היחיד). ולכן היא החלה לקרוא בחיות הפלא והיכן למצוא את האוכל שלהם-ניוט סלמנדרה, שם חשבה שהכי הגיוני שתמצא את תשובתה.
היא עברה עמוד אחרי עמוד, עוברת בין כל האוכל האפשרי ליצורים כאלה ואחרים- תולעי מזדנגה, אש עקרבוטים, גללי נמלים, תמצית דם דרקונים, תמצית רסיסי כוכב, גללי גריפיל ועוד. היה דבר אחד דוחה במיוחד -מיץ מעי אדם, אבל שום דבר על צמרירים.
היא עברה ספר ספר, דף דף, אפילו לקחה ספרים מאמא שלה, עד שלבסוף נרדמה על הפוף כשהספר על ראשה והצמריר נמצא בידה. מוחה שקע בחלומות במזמן ששכחה מהמכתב שדוריס הזכירה קודם.