להיות איתך

פרק 4

״בבקשה...איו לי כסף..אני רק צריכה שתיקח אותי אל הדירה שלי.״ התחננה קים בפני נהג המונית הסרבן. אפילו כשראה את מצבה, מלוכלכת ויחפה- מתחננת בפניו, הוא נשאר אדיש.
״אני אשלם שם, מבטיחה!״ היא התחילה לגעוש מפנים בכעס. עד כמה חסרי אנושיות יכולים אנשים להיות?!
לבסוף הנהג נכנע לתחנוניה. ״בסדר..״ הפטיר. הוא זרק את הסיגריה שלו אל תוך שלולית מים על המדרכה ונכנס אל תוך המונית.
״אין לי את כל היום!״ הוא צעק לעברה כשהשתהתה וקים מיהרה להיכנס אל תוך המונית.
היא שתקה במשך כל הנסיעה. למרות שהנהג ניסה לשדל אותה לספר לו מדוע היא נמצאת בפאתי ניו יורק יחפה ומלוכלכת, בלי כסף ואמצעים; הוא לא הצליח להוציא ממנה הגב מלבד הכרת התודה שלה כשהגיעו אל בניין הדירות שבו גרה במנהטן.
היא יצאה מהמונית וניגשה אל חלון הנהג. ״תוכל לחכות כאן? אני אלך להביא את הכסף?״ היא שאלה.
הנהג הניד בראשו. ״אין צורך לשלם. תדאגי לטיפול ילדה. אל תסתובבי ככה, אין הרבה אנשים טובים העולם הזה.״ אמר ואז גלגל מעלה את החלון ונסע משם.
היא נשארה להביט הגוף המונית הצהוב מתרחק ממנה. ולחשה, ״אני יודעת.״

קים הבחינה שהדירה שלה נראתה שוממת כשפתחה את הדלת. היא השאירה מפתחוות בתוך ארון החשמל הקרוב לדירה , כמו כל אמריקאית ממוצעת.
בגדי העבודה שהחליפה בפזיזות לפני שיצאה לארוחת הערב אצל טרי עדיין היו זרוקים על הספה, והאורות כולם מכובים מלבד זה של המסדרון המוביל אל חדר השינה.
נביחה רפה הדהדה ברחבי הבית וקוקו הופיע מתוך חדר השינה. תשוש ועייף למראה, לשונו הארוכה נתלית מפיו במראה שצבט את ליבה.
״קוקו!״ נפלה קים על ברכיה ומיהרה לעטוף אותו בין ידיה. הפרווה הרכה שלו מדגדגת את עורה הייתה הדבר המנחם ביותר שיש.
״מסכן שלי, אתה בטח כל כך רעב...״ ליטפה קים את האזור שמאחורי אוזניו.
קוקו ליקק את פניה בחיבה ונבח שנית.
קערת האוכל שלו עמדה ריקה ליד דלת הכניסה ואילו קערת המים עדיין הייתה מלאה בחציה.
קים קמה על רגליה היחפות וניגשה להוציא לו אוכל. רגליה דאבו מההליכה הקצרה על המדרכות, הן היו משופשפות ופצועות מעט והדבר ייסר כל צעד שלה. קוקו קשקש בזנבו והתהלך לצידה, נרגש.
היא הניחה לפניו קערת אוכל מלאה ואז ניגשה אל הטלפון. היא חייגה את המספר המוכר בלב הולם.
״קים??״ קולה ההיסטרי של אמה נשמע על סףשבירה. גם קים הרגישה ככה.
היא חייכה בהקלה.
למרות שהקשר בניהן לא היה חזק, למרות חילוקי הדעות הרבות, היא עדיין הייתה אמא שלה. זו שגידלה אותה מאז הזיכרון הראשון שלה, מאז ומעולם.
״אמא...״ קולה רעד בהתרגשות.
״איפה היית?!״ שאלה אווה את בתה, וקים לא הייתה בטוחה מה פשר הטון בו השתמשה. היא החליפה משקל מרגל כואבת אחת לאחרת ונאבקה בדמעות הקלה.
״אמא, הייתי-״
״הדאגת אותי! את כולנו!״ היא נזפה בה ואז התייפחה אל תוך הטלפון. קים עמדה לנחם אותה אף על פי שהיא בעצמה הרגישה מעורערת אלא שאמה קטעה אותה בקול נסער.
״טרי יצאה לחפש אותך אתמול בלילה ונקלעה לתאונת דרכים..אני כל כך מצטערת מתוקה.״
ליבה קפא למשמע דבריה. קים הרגישה שדמה הופך לקרח בורידיה ואת בטנה מתהפכת. אוזניה זמזמו, רעש סטטי מילא אותם.
היא לא שמה לב שהדמעות נשרו להם עד שהרגישה את המליחות הרטובה בפיה. הפעם, אלו לא היו דמעות של הקלה.
״קים? קים? מתוקה שלי, אני מצטערת כל כך. את שם?״ אמה שאלה.
היא הצמידה את הטלפון כל כך חזק לאוזניה עד שהרגישה כאב, הכל כדי לוודא ששמעה היטב את מה שנאמר מבעד לרעשים. ״מ-מה אמרת?״ היא שאלה.
״ההלוויה נערכת מחר.״ השיבה אמה וקים נפלה על ברכיה בבכי מר. ההרגשה המחליאה ששטפה אותה בגלים הכאיבה פיזית. ליבה דאב.
היא זרקה את הטלפון הרחק והוא נשבר, חלקים ממנו התפזרו ברחבי הרצפה. מבעד לדמעותיה הם נראו כמו נקודות מטושטשות.
הו אלוהים.
היא הרגישה שליבה נחצה לשניים. הדמעות לא הפסיקו לרדת, עניה נשטפו מחוריהם יחד עם מפלי הדמעות שזרמו מעניה, ובאפה החל להצטבר גודש מעיק עד שלבסוף היא נרדמה על הרצפה, בלי להתקלח או להחליף בגדים. הרצפה הקרה כנגד פניה, מקררת את פניה האדומות והמגורות.

הכל הרגיש מעומעם מאותו רגע ואילך, קים הייתה מודעת רק בקושי לעובדה שאמה הגיעה אליה לדירה ועזרה לה להתארגן.
היא קילחה אותה, הלבישה אותה וליטפה את פניה תוך כדי מלמולי נחמה שקים בכלל לא שמעה.
היא רק ראתה את פניה של טרי מחייכות אליה כמו שתמיד עשתה ואת קולה לוחש לה תודה, כמו בפעם האחרונה שראתה אותה.
היא קיוותה להתעורר מתוך חלום בלהות ולגלות שהכל בסדר, היא לא חזתה באדם מת, היא לא נחטפה וטרי עדיין חיה ובועטת. אבל הזמן חלף ובכל שניה התקווה שזה יקרה הלכה וגוועה.
אווה חיבקה אותה והוליכה אותה לעבר הכנסייה. ידיה תומכות בגבה בעוד הן מתקדמות אל תוך מה שקים הרגישה שהיה המקום האחרון בעולם שבו היא רצתה להיות. היא ידעה שברגע שתראה את חברתה שוכבת שם, קרה- היא תאבד את השפיות. המעט שנותרה לה.
רובין נראה הרוס. הוא ישב בשורה הראשונה מבין ספסלי הכנסייה וגבו השפוף רעד.
הן התקדמו אליו.
״רובין?...״ העזה קים לגעת בכתפו. המבט שהרים אליה היה מיוסר כל כך שהיא התכווצה. עניו האדומות הביטו בה לרגע ואז הוא קם וחיבק אותה. ״אל תבכי..״ הוא לחש. ״טרי לא הייתה רוצה את זה.״
קים לא שמה לב בכלל לדמעות. היא לא ידעה שעוד נשארו לה כאלה אחרי שבכתה את נשמתה במשך כל הלילה. היא הנהנה ובלעה גלולה מרה.
טרי הייפייפיה שכבה בארון בדיוק כפי שהיא דמיינה אותה. היא הייתה יפייפיה, כמו תמיד. תמירה, בעלת צוואר ברבור ומראה שובה לב, אלא שעכשיו היא לא נראתה שובת לב. היא נראתה מתה.
גוון עורה נראה כחלחל, חולני. היא הזכירה לה את האדם המת ההוא שבהה בה בחניון. עניו הפעורות בהו בה, מאשימות אותה במותו. גם במותה של טרי היא אשמה.
מבטה נאחז בנקודה לא ברורה על רצפת הכנסייה. ההלוויה הייתה מייגעת. רובין עלה על במה כדי לומר כמה דברים בשבחה של טרי אבל נשבר באמצע והתנצל בעודו יורד חזרה אל חיק הוריו.
אפילו להם הייתה ההגינות להיראות עצובים במותה של הנשמה הטובה שהיא הייתה. שאיננה.
בסוף ההלוויה הובלה קים אל בית הוריה. היא נשכבה במיטת הנעורים שלה והרגישה אבודה.
טרי הייתה החברה הכי טובה שלה, האוזן הקשבת, הצד השמח והאופטימי שמאזן את זה החמום מוח ועצני שהיא תמיד הייתה.
ועכשיו היא איננה.
אף אחד לא שאל היכן אותה מה קרה לה או היכן בילתה את הלילה. לא כי אף אחד לא התעניין, אלא כי אף אחד לא רצה לגרום לה להרגיש אשמה.
וקים אכן הרגישה אשמה. לכן היא החליטה להשאיר את הכל לעצמה.

*******
סליחההה סליחה שהשארתי אותם תלויים באוויר (לאב לאב לאב לכל הקוראים שהמתינו❤️) אבל היה לי עמוס מכדי לכתוב ועדיין עמוס לי אבל הייתי חייבת להעלות כבר אז מצטערת על שגיאות כתיב אם יש, למרות שתמיד מתפספסות לי מילים...
זה פרק מעבר, כמו שאתם כבר יודעים הסיפורים שלי לא הכי מעניינים בהתחלה אבל זה הולך ומשתפר (לא לתפוס אותי במילה כן?)
מקווה שהפרק הבא יעלה מהר כי אם לא תצתרכו לחכות קצת...
שוב- לאב לאב לאב