להיות איתך

פרק 8

קים הביטה מסביבה במשך שעה ארוכה, למעשה, היא בחנה את החדר הזה כל כך הרבה זמן עד שהייתה בטוחה שתוכל להתהלך בו בעניים עצומות- וכל זה כשהיא אפילו לא פסעה מחוץ למיטה.
הוילונות המוגפים והכבדים, הטלויזיה הקטנה ורהיטי העץ הישנים. כל פרט במקום הזה זעק מוטל דרכים זול.
מקסימיליאן התיישב על הכורסא שמול הטלוויה, ידיו מונחות על המשענת הרחבה ועניו עצומות.
היא חששה שנרדם.
זה לא היה מאוד סביר, בהתחשב בעובדה שגופו נראה מתוח כמו קפיץ ושרירי הלסת שלו הדוקים כל כך עד שהיא הצליחה לראות אותם רועדים מעט ממרחק.
מקסימיליאן...
זה היה שם ארוך מידיי לטעמה. היא לא אהבה שמות שהיו ארוכים יותר משתי הברות; זאת גם הסיבה בגללה כולם קוראים לה קים ולא קימברלי. כשהייתה בתיכון חבריה היו נוהגים לקרוא לה בשמה המלא כדי לעצבן אותה.
היא לא הייתה גאה מאוד לומר שזה עבד. היא הייתה מתחממת מהר מאוד בתגובה להקנטות הללו, כמו שהיא מתחממת כשהוא קורא לה קימברלי ולא קים.
אוליי היא תוכל לקצר לו את השם קצת? מקס הרבה יותר מתאים לו, חשבה קים בעודה בוחנת את תווי הפנים הקשיחים שלו.
היא הייתה שקועה במחשבותיה, בוהה, עד שלא שמה לב לעיני הקריסטל הממסמרות שנעצו בה מבט.
כן. היא הסתכלה עליו. אבל היא לא ממש ראתה אותו. המוח שלה היה עסוק באינספור אנלוגיות ומחשבות אחרות. לכן זה הפתיע אותה כל כך כשהקול העמוק והצרוד שלו חתך את השקט.
״מרגישה יותר טוב?״
״מה?״ קים הביטה בו כאילו נוכחותו מפתיעה אותה. היא הייתה מבולבלת לרגע.
מקסימיליאן קם ממקומו, הגובה שלו גורם לה להרגיש קטנה ופגיעה, ונכנס אל תוך המקלחת. היא שמעה רשרושים של נייר צלופן או מה שזה לא יהיה, כמו הרעש המעצבן של סוכריות החמאה בעטיפות הזהובות בליל כל הקדושים כשהן נפתחות.
ואז הוא יצא משם עם חבילה של תחבושות ודיו. המיטה שקעה תחת כובד משקלו וכאב חד עבר בצלעותיה.
קים נשכה את שפתיה על מנת של לבכות בכאב. הוא הבחין בכך והתעלם.
הוא לא אמר מילה שעה שהפשיל את שרוול חולצתה והחליף את התחבושות בזרועה ובמצחה. אפילו כשהסיט את הסמיכה וחשף את רגליה החיוורות כדי החליף את התחבושות עניו לא הסגירו דבר.
קים אפילו לא תהתה היכן מכנס הכותנה האהוב עליה. היא ידעה שקרוב לוודאי הוא קרוע לגמרי ולא ראוי ללבישה. בכל זאת, היא לא יכלה שלא לקלל על בחירת התחתונים הלא מוצלחת.
אפילו שלא רצתה להרשים את מקסימיליאן, הו אלוהים מובן שלא! עדיין היה עדיף אילו הייתה בוחרת בתחתוני סאטן בהירים ולא באלו הדהויים שהיא לובשת כעת.
כך או כך, מקסימיליאן נראה לא מתעניין כלל ברגליה החשופות, אז היא הניחה לעניין.
״היי!״ היא זעקה בכאב כשהדיו טפטף על הפצע הפעור. עניה מוסטות הצידה.
המראה המזוויעה של הבשר הקרוע גרם לה לבחילה, אפילו שזה היה הבשר שלה. היא העדיפה אותו מכוסה בעור ולא מרוטש, לעזעזל, היא העדיפה לראות פצעים כשהיא מטפלת בהם ולא כשהיא זו שסובלת מהם.
״אתה מכאיב לי!״ היא הוציאה אוויר בחדות כשידיו לחצו את התחבושת על הפצע.
״תפסיקי להתבכיין.״ הוא היסה אותה בקול קר.
״אני לא, חתיכת אנטיפת.״ היא ירקה ובתגובה ידיו לחצו חזק יותר; הפעם בכוונה.
קים יבבה.
״אני צריכה ללכת לבית חולים.״ היא הרגישה מסוחררת מעוצמת הכאב.
״לא.״ הוא המשיך להתעסק בתחבושות.
״אני חייבת! אני אשאר נכה בגללך!״ היא התווכחה.
מקסימיליאן הרים אליה מבט. ״בגללי? את הטיפשה שקפצה מהרכב, תישאי בתוצאות.״
״אני נושאת בתוצאות.״ היא סיננה דרך שיניים חשוקות. ״הגוף שלי חבול מספיק. אני לא רוצה שישארו עקבות לטיפול לוקה בטווח הארוך. אתה מוכן, בבקשה, לקחת אותי לבית חולים?״
המבט שלו נראה אדיש.״לא.״ הוא אמר.
ואז הוא קם, זרק את התחבושות המלוכלכות ויצא מהחדר.
קים רצתה לצעוק בתסכול. או לחליפין, לזרוק חפץ חד במיוחד על הגב הרחב הזה שלו. זה שנעלם הרגע מאחורי דלת העץ הרעועה.
ההרגשה הזו לא השתפרה עם הזמן.
הגוף הדואב שלה אותת לה לעשות משהו, כל דבר, כדי להקל על התופת שבערה בה. אבל מה היא כבר יכלה לעשות?
חוסר האונים הטביע אותה.
קים ניסתה להירדם כדי לשכוח אבל נכשלה נחרצות. היא אפילו לא יכלה להתהפך המיטה בנוחות.
השעון הורה על השעה שתים לפנות בוקר. קים עצמה את עניה בתקווה להירדם סוף כל סוף כשהדלת נפתחה בתנופה.
היא לא טרחה לפקוח את עניה. העייפות גרמה לעפעפיה להיות כבדים כמו משקולות.
היא שמעה במעומעם קול של טריקה וצעדים כבדים, ואז את הקליק האיום שרדף את חלומותיה בתקופה האחרונה.
דריכת האקדח.
היא פערה לפתע את עניה עד שכמעט יצאו מחוריהן, רק כדי להביט במקסימיליאן גוהר מעליה, המתכת הקרה נלחצת אל בטנה, והעניים הכחולות שלו מביטות אל שלה.
הוא העלה אצבע לפיו במחווה דמומה שאומרת לה לשתוק.
ואז הירייה נשמעה.

*****
אוהבת ❤️❤️❤️