להיות איתך

פרק 11

פרק 11
תחושת כבדות אפפה את גופה של קים ברגע שרגליה נגעו באדמה המוצקה. היא רצתה לתת לעצמה ליפול ארצה, כמו שייחלו שריריה להיכנע למשקל גופה, אבל החזיקה את עצמה עומדת.
היא חשבה שמקס נאבק לעמוד על רגליו גם הוא.
האינסטינקט שלה אמר לה להושיט יד ולעזור לו. גם אם הוא לא נראה מתונדד או מסוחרר הפנים החיוורים שלו הבהיקו מזיעה.
היא הדפה את האינסטינקט הזה ונשארה נטועה במקום.
הם עצרו מול בית פרוורים קלאסי עם שטח לא מבוטל מסביב, שטח הפקר כפי שזה נראה, הרחק מהכביש המהיר.
מקס הוציא את המפתחות והחל להתקדם אל הדלת, ללא מילה. הוא לא אמר לה לבוא אחריו או הסביר לה מה המקום הזה, ובכל זאת היא עקבה אחריו בשקט.
היא הרגישה כעס מפעפע בתוכה כלפי לא אחר מאשר כלפי עצמה. העובדה שהיא נראתה כנועה כל כך העבירה אותה על דעתה.
אלוהים, הגב הרחב של מקס נכנס בקושי אל תוך החולצה שהיא קנתה. ברור שהמידה הייתה קטנה, היא ראתה כל תזוזה של שרירי הטרפז שלו דרך בד הכותנה הבהיר.
המחשבות שלה נדדו הרחק, למחוזות שלא היה כדאי להיכנס אליהם. כמו איך הם ירגישו תחת מגע כף ידה, הכוונה להשרירים הברורים שלו כמובן, עור על גבי עור. החום שיקרין חזהו העירום כנגד שלה, התחכחות הבשר והרעב התאב לסיפוק חייתי..- כל המחשבות הלא הולמות שלה נפסקו באחת כשמקס הסתובב אליה.
היא השתנקה בהפתעה.
״אני מרגיש אותך מחוררת אותי מאחור, פציעה אחת היא דיי והותר.״ הוא ירה אליה בקור.
לחייה התחממו בתגובה. כמוהם גם הכעס שניסתה בכל כוחה למתן.
״לא יודעת. לדעתי שום פציעה לא תהיה דיי והותר לרוצח כמוך.״ היא הקשיחה את קולה, אבל מקס לא מצמץ.
הוא הביט בה בשעמום. ״תלכי קרוב אליי, אם את רוצה לצאת מפה כמו שנכנסת.״ הוא אמר ואז הסתובב אל הדלת.
״ואם אני לא רוצה להיכנס?״ היא שאלה. אבל הפעם לא היה שם שום נסיון להתגרות בו. תחושות הבטן שלה אמרו לה שלא כדאי.
קול אילם במוחה צרח לה לברוח משם. אבל מקס כבר פתח את הדלת. היא שמעה אותו מסנן ״איך שאת רוצה.״ לפני שהביטה במראה הדוחה ביותר שעניה ראו אי פעם.

הקיבה של קים התהפכה בגועל ברגע שהבחינה באנשים הזרים משתגלים מול עניה.
הבחורות נאנקו במשהו שנשמע באוזניה כמו הנאה צרופה בכאב, והגופים הנחבטים זה בזה השמיעו קולות אכזריים.
היא הסיטה את מבטה הצידה על מנת שלא להביט בהם אבל הקולות עדיין מילאו את אוזניה. התנשפויות אנחות נהמות, קולות שלא השאירו מקום לדמיון.
היא שמעה מישהו קורא לעברה והתאבנה.
״תראו תראו..״ פתאום הקול נשמע מקרוב. קרוב באופן מסוכן.
יד גסה משכה אותה אל תוך הבית מהמותניים והדלת נסגרה מאחור בקול טריקה שהקפיץ את ליבה.
קים רעדה כשהרגישה שהזרוע הכרוכה סביבה יורדת מטה ונשימה חמה נושפת על עורה.
״עזוב!״ היא דחפה את הנוכחות המטרידה מעליה. מפוחדת כמו שלא הרגישה מעולם.
הבחור נראה בשנות העשרים המאוחרות לחייו, אוליי תחילת השלושים, היה לו שער בצבע בלונד מלוכלך ופנים חדות. הוא גם היה ערום כביום היוולדו.
הוא חייך אליה חיוך רעב, כמו חיה טורפת. והיא ראתה שהאתגר שהציבה לו הדליק אצלו טריגר מסוכן.
פתאום היא הבחינה במקס. אי מבטחים.
הוא נראה כועס.
״יפה... מי זו?״ הבחור הביט במקס בחיוך ערמומי.
מקס נעמד לצידה בין רגע.
״לא עניינך.״ נהמת אזהרה נפלטה מגרונו.
לרגע שני הבחורים הביטו זה בזה, האחד ערום ומשועשע והשני לבוש וללא ספק על קצה גבול היכולת שלו לשלוט בכעסו.
זה נתן לקים כמה רגעים להרגיע את הקצב הרצחני שבו פעם לבה. היא אפילו לא רצתה לתהות מה פשר המבטים או מה טיב הקשר בניהם.
מקס הרים את ידו כדי לאחוז בזרועה ותפס אותה לא מוכנה.
היא קפצה מהמגע הפתאומי אבל לא התנגדה כשגרר אותה אחריו. הקולות החלו לגווע מאחוריהם אבל לא להיעלם לגמרי.
אפילו במחשבות הכי פרועות שלה היא לא הייתה מעלה על דעתה להיות נוכחת בסיטואציה כזו. אלוהים, המראה החיצוני של הבית גרם לה לחשוב... היא הייתה יותר מידיי מוצפת מכדי לנסות לעשות סדר במה שחשבה .
מה שהיא צריכה זה לצאת מהמקום הזה.
התחזוקה של הבית נראתה מעט רעועה, לא במצב גרוע לגמרי אבל גם לא מרקיע שחקים.
הם עלו במדרגות לקומה השניה וקים כמעט כמעט נפלה על פניה בגלל חוסר היציבות שגרמה לה האחיזה של מקס.
היא פסעה כמה צעדים לאחור והסיטה את שערה הפרוע הרחק משדה הראיה שלה ברגע שהם נכנסו אל תוך אחד החדרים והוא שחרר אותה.
״חתיכת בהמה.״ היא התנשפה בכעס. אבל הזעם שלה לא עורר בו שום תגובה, נראה היה שהוא שקוע במחשבות ומוחו נמצא הרחק מהמקום שבו עמד.
היא הביטה בו, מעכלת את העמידה האיתנה האופיינית שלו ואת המבט הריק שלו מופר באחד אחר, מרתק את עניה אל פניו.
מקס היה מוטרד.
הוא ניסה בכל כוחו לנתח את המצב, להפיק את המיטב ולפעול באופן יעיל; אלא שנראה שהמצב הזה היה אבוד מראש.
העניים שלה חוררו אותו, הוא הרגיש את העניים הכהות שלה מביטות בו בכעס, חוסר וודאות ועניין, וידע שהיא מצפה ממנו לחרוץ את דינה.
אלא שהוא לא היה שופט שלום מזדיין.
מקס הרג אנשים, נכון, אבל הוא לא שאל שאלות מטרידות ומיותרות כגון למה. זו הייתה עבודה.
כולם ידעו שהוא טוב במה שהוא עושה, שהוא מעולה, למען האמת. וגם מקס ידע את זה. הוא היה בין השכירים הכי יקרים בשוק. כולם פנו אליו, החל בחברי כנופיות ואנשי מאפייה וחלה באנשי עסקים מושחתים ממדינות שונות בעולם. מבוקש, כך קראו לזה.
אלא שעכשיו, בגלל הזאטוטה הארורה הזאת גם המשטרה הייתה בעקבותיו. וזה שרף כמעט את כל ההגיון שלו, הרצון הבוער לתקוע לה כדור ברקה על כל התסבוכת שגרמה לו.
הוא הסיט את עניו כדי להביט בה, עד שמבטים התלכדו ומעין תחושה מוזרה פעפעה בגופו.
למה באמת הוא לא הרג אותה מההתחלה?
״אתה חושב שתוכל להשאיר אותי במקום המטונף הזה?״ היא צלבה אותו במבטה. המקום הזה העביר בה צמרמורת.
עניה בערו באש, שורפות בוערות וחיות, שני אבוקות של להט מטורף. אלא שהיא לא שיטתה בו, מקס ראה גם את הפחד שהרעיד אותה.
״אתה טועה אם אתה חושב שתתחמק.״ היא סיננה לעברו.
״אוליי תשתקי לשם שינוי?״ קולו הרעים והיא מעדה לאחור ונפלה על המיטה בהפתעה. המזרן הזדעזע וקפץ תחת כובד משקלה ולרגע היא הרגישה בדיוק ככה, בלתי יציבה, מעורערת.
״לא אני לא אשתוק!״ היא השיבה באומץ. ״אני לא יכולה, אני לא מוכנה, להישאר כאן אפילו עוד דקה!״
״טוב, אין לך ברירה. עד שאחליט מה לעשות כדאי מאוד שלא תעצבני אותי.״ הוא הסתובב כדי להביט מהחלון החוצה אל השטח הפתוח שמסביב לבית.
השדה הפתוח הוזנח וגדלו בו פרא חיטה ועשבים שוטים, זהובים תחת השמש הקופחת. מתנוענעים בשאננות לפי קצת הרוח הקלה.
המבט שלו התקבע למראה שמולו גופו נוקשה כמו גוש בטון. הגלגלים במוחו עבדו שעות נוספות.
למעשה גם הוא לא היה בטוח מה לעשות לגביה. הוא לא יכל להרוג אותה..אז מה הוא יכול לעשות?
זה הטריד אותו. לא הייתה לא בעיה בדרך כלל לעשות את הבלתי נמנע; אבל עצם המחשבה על עניה בוהות בו בריקנות של מת, העבירה בו צמרמורת לא נעימה.
הבחורים ימהרו להרוג אותה אם יהיה להם מושג לאיזה בעיה היא הכניסה אותם. במיוחד אחרי שהיא יודעת; מלשינה.
מה שמזכיר לו, הוא צריך להתחיל לזוז. הם צריכים לזוז לפני שלמישהו יוודע שמץ ממה שקרה ביממה האחרונה.
התסכול גרם למקס לחרוק את שיניו.
מעולם, בכל שנותיו בעסק חסר הרחמים הזה, הוא לא נכשל בעבודתו. תמיד היה יסודי עד כדי שלמות. אף אחד לא יכול היה להעלות על הדעת היכן היו הגופות ומי רצח אותם.
הוא היה מרוצה ומוגן והלקוחות גם הם. הכסף נכנס אל חשבון הבנק הממוגן שלו וזהו זה.
אלא שעכשיו הכשלון היה נחרץ. הוא השאיר עדה בחיים והמשטרה עכשיו רודפת אחרי זנבו.
לעזעזל.
בינתיים הוא היה מוגן. המשטרה לא הייתה יכולה לעלות על עקבותיו של אדם מת, זה מה שהוא- מת.
ההלוויה שלו הייתה קרה וקצרה, הוא נכח שם בעצמו. מביט מהצללים כיצד ארון הקבורה נקבר באדמה, ובתוכו לא אחר מאשר אביו.
״אני חושבת שאתה צריך לנוח.״ קול עדין העיר אותו מהרהוריו.
האישה הזאת. היא חרפנה אותו.
מקס הסתובב אליה בארשת פנים קרה ומרוחקת. ״כדי שתוכלי לברוח? אני מזכיר לך שכמעט נאנסת לפני כמה רגעים, המקום הזה הוא לא מקום שתירצי להימצא בו לבד.״ הוא אמר, טון הקול שלו נשמע חסר רגש. והוא באמת הרגיש ככה.
המבט הפגוע על פניה גרם לו לחוש כמעט אשם. כמעט.
״עברת ניתוח ללא הרדמה. בסך הכל התכוונתי לומר שהגוף שלך מותש אז-״
״אל תדאגי לגוף שלי קימברלי.״ זווית פיו התרוממה במעין לגלוג.
היא נשפה אוויר שהיה כלוא בריאותיה. וייחלה באותו הרגע שהיה מת תחת ידיה.
במקום להשיב לו היא נשכבה על המיטה,
גבה אליו. וניסתה להילחם בדמעות.

***************

אני יודעת שעבר הרבה זמן ושזה לא בסדר מצידי אבל תודה רבה רבה לכל מי שנשאר סבלני וחיכה לפרק!
הגעתי למסקנה (אני מניחה שגם אתם) שהסיפור הזה יעלה במתכונת איטית ככה שאני מצטערת מראש חברים... מקווה שנהניתם מהפרק הזה כי לא הצלחתי להוציא ממנו הרבה בכל מקרה והוא תסכל לי את הצורה חח

עוד דבר רציתי לומר שכדאי להיכנס לסיפור ״להשלים עם עצמך״ של linoy18 .. לדעתי למרות שהיא רק התחילה את הסיפור יש לה פוטנציאל
מקווה שתמשכי לכתוב לינוי (:
ובכלל אוהבת מלא מלאאא את כל הקוראים שלי.. תודה על ההצבעות והתגובות וההודעות- אני מתה על זה! (רציני זה שערורייתי כמה אני אוהבת את זה..)
❤️❤️