להיות איתך

פרק 2

נדרשו לקים כוחות עצומים כדי לא לצעוק. ידיה עלו לכסות את פיה, בולמות את הזעקה המזועזעת שעמדה לפרוץ מבין שפתיה, לוחצות חזק כל כך עד שגם נשימתה נעצרה.
ממקומה בין המכונית לקיר הבטון היא יכולה להבחין בגופה המוטלת. זה היה איש, זכר, לבוש חליפה מוכתמת באדום ארגמן. פניו הרפויים הופנו הצידה, אליה.
גופה התמלא קור כאשר העניים הריקניות הביטו בה. כאילו האיש יודע שהיא חזתה במותו. ליבה דהר כמו רכבת בחזה והלם כמו תוף- כל כך חזק עד שחששה שמישהו יגלה אותה.
קול האקדח הנדרך הדהד שוב, ואז, בום. בום. בום. כאילו לוודא שאין בו רוח חיים.
הגופה פרכסה מעוצמת היריות.
הו אלוהים היא עדה לרצח.
הרוצח אינו גלוי לעניה, הוא הוסתר מאחורי קבוצת מכוניות שחנו באמצע החניון, אולם כאשר הוא התקדם היא יכלה להבחין ברגליו.
הפעם יבבה מפוחדת ובלתי רצונית נפלטה מפיה.
הטלפון שלה במכונית, ברוב טיפשותה היא שכחה אותו במכונית. היא יכלה לרוץ אל האוטו ולנסוע משם אבל שום דבר לא מבטיח שהוא לא ייתפוס אותה. היא גם יכולה להישאר כאן ולא לזוז עד שיהיה בטוח לצאת. עניה נעצמו בחוזקה, כאילו אם לא תראה את מחזה האימים שלפניה הוא ימחק מזכרונה. נשימותיה הפכו מהירות מרגע לרגע, ואז דמעות שקטות פילסו את דרכם דרך העפעפיים העקשניות שלה.
קים לא ידעה כמה זמן חלף, אבל דממת המוות שכנעה אותה לצאת. היא לא תוכל להישאר פה לנצח.
היא נעזרה בעמוד הבטון כדי לקום ואז רצה ברגליים רועדות לעבר המכונית שלה. המסמכים שלה נשכחו מאחורה, כמוהם גם העקבים. רגליה היחפות היו זריזות ויעילות יותר מאשר בתוך הנעליים הגבוהות הללו.
קים השתדלה שלא להביט בדם שעה שפתחה את המכונית ונכנסה אל מושה הנהג. היא השתדלה לקחת נשימות עמוקות, החוצה ופנימה, וידיה המסורבלות חייגו אל מוקד המשטרה.
״שלום, איך אוכל לעזור לך?״ ענתה המוקדנית תוך רגע.
״היה פה רצח!״ החלה קים לפרוץ בבכי, מוחה שחזר את המבט הריק שננעץ בה. ״בבקשה, תבואו מהר. אני יודעת שהוא מת, ירו בו ארבע פעמים-״ היא התנשפה בהיסטריה כשבזווית עינה נלכד משהו.
אקדח.
הוא הונח סנטימטרים ספורים מראשה, שחור כמו זפת. מכונת הרג אכזרית. כשהקנה מופנה אליה.
קים צרחה בכל גרונה.
זרוע עבה וחזקה השתחלה מאחורי ראשה ויד גדולה סתמה את פיה.
״אם את לא רוצה שאפוצף לך את המוח נתקי את השיחה.״ לחש קול נמוך באוזנה.
״הלו? הלו?!״ דרשה המוקדנית באוזנה השניה.
״עכשיו!״ הקנה הוצמד לרקתה כדי להדגיש את דחיפות דבריו.
״גברתי, תאמרי לי איפה את-״ הקול קר הרוח של המוקדנית השתתק באחת.
״יופי. עכשיו תקומי.״ ציווה עליה.
הידיים אחזו בה באחיזת ברזל שעה שמעדה החוצה מהמכונית.
קים לא יכלה לעצור בעד הדמעות. ״בבקשה אל תהרוג אותי..״ יבבה.
״שתקי.״ הוא היסה אותה ואז פתח את הדלת האחורית ודחף אותה פנימה, מקלל.
המנוע התעורר לחיים בנהמה ותוך כמה רגעים הם כבר היו על הכביש המהיר, ביציאה מניו יורק.
״אני מבטיחה שלא אספר לאף אחד כלום.״ צייצה קים מהמושב האחורי.
״בבקשה תן לי ללכ-״
״שתקי. לפני שאחליט להרוג אותך באמת.״ נהם הבחור מאחורי ההגה.
קים פערה את עניה בפחד. היא הייתה תשושה האופן לא הגיוני ונסערת אפילו יותר.
היא בחנה את תווי פניו המוצללים. לרוצח האיום הזה היתה לסת מרובעת וחזקה כתפיים רחבות. מאחר והביטה בו מאחור לא הייתה לה אפשרות לקבל תמונה מלאה על איך הוא נראה באמת.
היא רצתה לדעת איך הוא נראה. איך האדם שהולך ליטול את חייה נראה. קים תהתה האם תראה בעניו חרטה או רגש דומה שעה שילחץ עלה ההדק ויהרוג אותה.
המכונית שעטה על הכביש במהירות. הנוף העירוני הפך בלתי מיושב, לא מוכר. קים לא יכלה אפילו לנחש היכן הם.
השעה הייתה שלוש לפנות בוקר כאשר עניה נעצמו. היא ידעה את זה כי השעון במכונית היה מול עניה, זוהר בעלטת הלילה.
קים נרדמה.
הקץ לשינה הרדופה שלה לא היה בהכרח הקץ לכל הדברים שראתה בחלומה. לא. להפך, היה גרוע יותר להתעורר מסיוט אל תוך מציאות כואבת.
קים התנשמה בכבדות, רדופה על ידי עיני רפאים של האיש המת ההוא, והביטה סביב.
היא הייתה בתוך מעין בקתת עץ.
הספה שישנה עליה הייתה קשה ומסריחה מאבק. והחדר ששהתה בו היה קטן ועזוב. ללא שום חפצים מלבד הספה הכחולה והישנה וכסא עץ יתום.
החלון היה סגור, מוסמרו עליו קורות עץ.
הדלת נפתחה בפתאומיות ואל תוך החדר פסע הבחור ההוא, הרוצח. הוא נראה מבוגר ממנה בכמה שנים, לא הרבה. באור יום היא הבחינה בחדות המרשימה של תווי הפנים שבחנה אתמול בלילה ובגופו החזק, מתנשא לגובה מטר שמונים לפחות.
אבל המבט שלו. היה לו מבט ריק, עניים בצבע כחול בהיר, קרות כמו איי אנטרטיקה. הם הפחידו אותה.
קים נצמדה אל גב הספה.
״קחי.״ הוא זרק על הרצפה שקית של חנות דרכים. ואז הסתובב וסגר אחריו את הדלת.
ליבה של קים החל להתמלא תקווה כאשר לא נשמע שום קרקוש מנעול, אבל תקוותיה התבדו תוך זמן קצר בהישמע הקליק של המפתח במנעול.
היא הייתה שוב לבדה.
משום מה הקול שלו היה מוכר לה. מעין טון נמוך היה טבוע בו, מסוכן, אבל...למה שיהיה מוכר לה?
השקית עמדה באמצע החדר למשך זמן רב. לא הייתה לה שום כוונה לפתוח אותה.
רגליה היחפות עקצצו כאשר קים קמה, המגע של רצפת הפרקט הלא מתוחזקת כנגד עורה היה גס. היא התקדמה לעבר החלון והביטה החוצה בחריצים שבין קורות העץ הממוסמרים.
השמש הייתה חזקה, היא הניחה שהשעה היא שעת צהריים. משהו בין שתיים עשרה לשתיים. מלבד זאת הנוף מסביב היה שומם, בלי בניינים או בתים נוספים מסביב.
פתאום היא הבחינה בשקט המעורר חשד של המקום הזה. ללא רעש של אנשים או מכוניות. כלום.
קים בלעה רוק ורצה לעבר הדלת. ״תפתח!!״ היא צעקה והכתה בה באגרופיה. ״תפתח! אני רוצה לצאת!!״ צרחה קים והלמה בדלת עד שידיה דיממו.
״תפתח, לעזעזל!!״ היא הטמוטטה על ברכיה באפיסת כוחות.
היא לא בכתה. גם אם עמדה למות קים הבטיחה לעצמה שלא תבכה.
לקראת הערב, כשהשמיים החלו להחשיך בטנה קרקרה ברעב. היא שכבה על הספה הלא נוחה, נואשת להתנקות מהלכלוך ומהאבק שדבק בעורה, ולשטוף את שערה בשמפו.
מה אם טרי? חלפה בראשה מחשבה. האם היא יודעת שהיא איננה?
האם היא מתאבלת עליה?
ואמא שלה. קים גיכחה לעצמה, גיכוך מריר וללא כל הומור. היא בוודאי מתאבלת על כך שהיא לא התחתנה קודם. לפחות אז, היו לה נכדים.
המנעול קרקש שוב, ואז הוא נכנס.
קים לא הביטה בו. עדיף ככה. היא לא רצתה שעניו יהיו הדבר האחרון שתראה.
״למה לא אכלת?״
הוא התקדם כך שעמד מעליה ואא הייתה לה ברירה אלא להביט בכחול הקר של עניו.
״תהרוג אותי. אל תמשוך את זה.״ ביקשה קים. רק במאמץ היא לא פרצה בבכי.
הבחור הרים גבה. עניו גלשו לאורך גופה.
השמלה השחורה שלה חשפה את רגליה עד הירך הבהירה והחיוורת שלה. קים הורידה אותה בעצבנות והוא גיחך.
״זה לא משהו שלא ראיתי לפני כן...״ זרק ואז הסתובב על עקביו, הוא הרים את השקית פשפש בה ואז הוציא בקבוק מים מינרלים.
״תשתי.״ הוא זרק את הבקבוק על הספה, לצידה, ואז יצא וסגר את החדר מול פניה ההמומות.
היא כאילו נזרקה שנתיים אחורה.
היא ממש יכלה לשמוע אותו לוחש באוזנה ״האם...את לא רוצה את הכסף שלך?״
זין.
היא שכבה איתו?!