להיות איתך

פרק 5

השינה הטרופה שעברה על קים היתה בין הנוראיים ביותר בחייה. היא חלמה על החיוך של טרי, על עניים מתות ועור קר למגע. היא התעוררה לקראת ערב למשמע צעקות מהקומה התחתונה.
לרגע החדר האפלולי הכניס אותה להתקף חרדה רגעי, ואז היא נזכרה מדוע היא לא בדירה שלה, כשקוקו מכורבל בקצה החדר.
היא קמה מהמיטה, רגליה היחפות כנגד הרצפה הצוננת, והעבירה את ידה בשיער הזהוב והפרוע להחריד שלה.
״גברת דייויס, אני מבטיח לך שאנחנו רק רוצים-״
״לא! אמרתי שזה בלתי אפשרי כרגע, תכבדו אותי ואת הבת שלי ותחזרו ביום אחר!״ הקול של אמה נשמע זועם.
מה קורה שם? תהתה קים בעודה יורדת במדרגות. היא קפאה למראה שני השוטרים שעמדו באמצע הסלון, מול אמה הכועסת.
״תביני, הבת שלך התקשרה למוקד ודיווחה על רצח, היא מפתח חיוני בחקירה משטרתית.״
״זה בלתי אפשרי.״ היא התעקשה.
״אנחנו רק עושים את העבודה שלנו.״ נהם השוטר.
הוא היה בגבו אליה. שניהם בעצם. קים הרגישה שידיה מתחילות לרעוד. היא הייתה כל כך קרובה להסתובב על עקביה ולברוח חזרה אל חדרה הישן אלא שעניה נלכדו עם אלו של אמה.
״אני מצטערת מותק. הערנו אותך?״ עניה התרככו.
גרונה הצחיח סירב להיענות לפקודות מוחה ושום קול לא יצא מפיה. אף על פי שניסתה.
השוטרים הסתובבו אליה.
״קימברלי דייויס?״ שאל אחד מהם.
היא כחכחה בגרונה. ״כן.״
״האם תוכלי לענות לנו על כמה שאלות?״
הקול שלו זמזם במוחה. מזהיר.
תזכרי, אני יודע מי את ומאיפה את. תשאירי את הפה סגור אחרת אני אדאג שלא תוכלי לדבר יותר לעולם.
״קימבלי?״ השוטר נראה חסר סבלנות.
״היא חוותה אבדן של חברה קרובה. אני מבקשת ממך-״ אמה נקטעה באמצע המשפט.
״אנחנו ניאלץ לנקוט בהליכים משפטיים במקרה שלא תשתפי פעולה. האם תעני על השאלות?״ עניו של השוטר אמדו אותה.
ליבה הלם בחזה, כאילו רצה לצאת החוצה מכלוב הצלעות שלה. מוחה צפצף ונורות האזהרה הופעלו בו.
קים ניגבה בחשאי את ידיה המזיעות. ״אני אענה על השאלות.״ היא הצליחה לומר בקול צרוד וחלש.
״שנשב?״ הוא הביט בה בשאלה.
קים הנהנה.
״את מבינה שזה עניין רציני, נכון? בן אדם מת. אנחנו קיבלנו את הדיווח ממך, הטלפון שלך נמצא בזירה, ואת פשוט נעלמת. מה קרה שם?״ קולו של השוטר היה מחוספס מכדי להגדיר אותן רך, אבל היא יכלה לראות שהוא משתדל להתעלות על כעסו.
גרונה יבש.
״וובכן?״
אמה הניחה יד מגוננת על גבה. ״אלה שטויות.״ היא ירתה, ״אין שום מצב-״
היא נקטעה על ידי השוטר שנהם בחוסר סבלנות. ״גברתי, אם את לא רוצה שנעצור אותך באשמת שיבוש חקירה תיאלצי להישאר בשקט.״ הוא נעץ בה מבט מזהיר. זה גרם לקים לצאת מהבועה שלה.
״אני...הייתי שם.״ היא אמרה. אמה פלטה נשיפה חדה לצידה והיא כחכחה בגרונה. ״ראיתי את האיש...המת...והתקשרתי למוקד. לא ראיתי איך הוא מת.״
הגמגום המסובל שלה לא נשמע משכנע כלל. אפילו היא לא האמינה לעצמה. בטח לא שני השוטרים שישבו מולה.
״לא איך הוא מת, אלא מי רצח אותו. מדובר ברצח ואת יודעת את זה. אני נאלץ להזכיר לך שבשיחה עם המוקד את אמרת שירו בו ארבע פעמים. אל תיתממי, אני ממליץ לך לומר את האמת.״
הו אלוהים. היא לא זכרה כלום ממה שאמרה למוקד, הפחד שיחק במוחה באותו הרגע. פתאום היא הרגישה שתקעו אותה בפינה, השוטרים הביטו בה במבט רציני.
היא רצתה לצעוק להם את האמת. לתת למשפחה של האיש ההוא צדק, אבל מה יהיה עליה?
״אני...״
היא נשפה אוויר בתסכול, היה זה ברור שאין לה שום ברירה אחרת.
״אני ראיתי אותו. הוא ירה בו והיה הרבה דם. ניסיתי להתקשר למוקד אבל-״ הקול שלה נתקע אבל היא עשתה מאמץ. כולם בחדר נמתחו למשמע דבריה. ״הוא תפס אותי וניתק את השיחה.״ היא הוסיפה לבסוף.
״האם הצלחת לראות את הפנים שלו?״ שאל השוטר בזהירות. כאילו יכלה להתפוצץ בכל רגע ולהשפריץ את המידע לכל עבר ובכך להרוס את הכל. היא הנהנה בשקט.
״אם כך זה בטוח. תתלווי אלינו לתחנה ותתני הצהרה ותיאור לקלסטרון.״ קבע השוטר ולא הייתה לה ברירה אחרת.
הצרות המשיכו לבוא בצרורות.
היא ניסתה לתאר את פניו של הרוצח בתחנת המשטרה, היא השתדלה כל כך לרדת לפרטים כפי שדרשו ממנה לעשות. קו הלסת הקשיח, עניו הכחולות וחסרות הרגש, השיער השחור, העור השזוף והאף המסותת, היא ניסתה לתאר אותם במדוייק אבל התוצאה הסופית הייתה האומנם דומה, אבל גם שונה לחלוטין מהמקור. כאילו לא יכל קלסטרון פשוט להכיל את פניו.
קים ניסתה לחשוב על מה יקרה הלאה כשכוס קפה הונחה על השולחן מולה. היא זיהתה את השוטר שהיה אצלה בבית, רק שהפעם הבעתו הייתה צחה וקלילה יותר.
תחנת המשטרה הייתה הומה אבל המשרד חסם את מרבית הרעשים.
״תשתי.״ הוא הניד בראשו לעבר כוס הקלקר המהבילה ולגם מעט מן הכוס השניה שבידיו.
קים הייתה עדיין מעט כעוסה על כך שגרם לה להגיע אל תחנת המשטרה ולמסור עדות, אף על פי שידעה שזה הדבר הנכון לעשות. היא הרימה את מבטה כדי להביט בו מאחר והוא ישב על קצה השולחן והיא על הכיסא המשרדי האיום ושפתיה התהדקו. ״אני לא שותה קפה.״ היא השיבה. לא מאוד בנימוס.
השוטר לא נראה מתרשם.
הארומה של הקפה התפשטה בחלל המשרד הקטן, למרות שהיה ברור שמדובר בקפה קפיטריה זול. היא שאפה את האדים.
״אני נתקל בעשרות מקרים כאלה קימברלי,״ הוא הביט בה ברצינות. ״זו לא הפעם הראשונה שלי, תהיי בטוחה שאת מוגנת. אל תהיי מודאגת מכך, הוא לא יוכל להגיע אלייך.״
״מי אמר שאני מודאגת?״ היא הזדקפה.
הם החליפו מבטים והוא לגם לגימה נוספת מהקפה.
״אגב, קוראים לי קליי, קליי הרינגטון.״
השתררה שתיקה למשך כמה רגעים ואז בהיסוס, קים שלחה את ידה אל כוס הקפה שהונחה על השולחן. היא עטפה בידיה את הכוס ונתנה לה לחממם אותה.
״...אתה מבטיח שהוא לא יוכל להגיע אליי?״ היא הצליחה לשאול לאחר דקה ארוכה.
קליי נשמע בטוח כל כך שהיא הצליחה להאמין לו ששום דבר רע לא ייגרם. שזה נגמר בהצהרה.
״אני מבטיח.״ אמר קליי.

*******

אני יודעת אני יודעתת אני נוראית שלא העליתי פרק כל כך הרבה זמן!!
אני רוצה שתדעו שהסיפור בחיתוליו אבל כמו תמיד כשמדובר בי יש לי את הסוף ממש ממש בהיר (כמו יום מעונן) ותצטרכו להישאר לראות במה מדובר- אז לאב לאב לאב בינתיים❤️❤️