קרב עד המוות!

-24- פרק אחרון

פקחתי את עניי בפתאומיות.
אור לבן חזק חדר את עיני וסינוור אותי. מצמצתי כמה פעמים כדי להיסתגל אליו.
הכל מסביבי היה לבן. איפה אני?
הבטתי לצדדים, שמעתי צפצופים מצד ימין שלי, ראיתי מכונה שבודקת את קצב הלב שלי ולידה מגש כסף מלא במזרקים ריקים, הבטתי למטה וקלטתי שאני לבושה בחלוק בית חולים. ואינפוזיה שתקועה בידי, בתוך ורידיי.
נמלאתי הקלה.
הזזתי את רגלי ולאחר מכן את ידי וננתי לשרירי להתמתח מהתנומה שנמשכה כמה זמן שלא היה ידוע לי.
הנחתי את ראשי בכבדות על הכר וניסיתי לשחזר בראשי מה עבר עלי. ניצחתי במשחקים הארורים האלו, כולם מתו, ההורים שלי, אנשים ששנאתי, אנשים שאהבתי, ואחד שאהבתי באמת.
דילן.
המחשבה על השם שלו גרמה ללבי להתכווץ, התמונה שלו שוכב על הרצפה חסר אונים אחרי שכרתו לו רגל, ולאחר מכן מכת הגרזן שהבאתי על ראשו חזרו במוחי שוב ושוב.
אני הרגתי אותו! אני הרגתי אותו!
נשכתי את שפתיי, רציתי להרגיש כאב, מגיע לי להרגיש כאב, נשכתי את שפתיי עוד יותר חזק עד שהרגשתי דם, שפתי רעדו, עצמתי עניים ואיפשרתי לדמעות לצאת החוצה...לזלוג אט אט על לחיי.
״חבל שאני לא מתה״ מלמלתי ״אני רוצה למות״.
צפצוף נוסף קטע את מלמולי הבלתי פוסקים, פתחתי באטיות את עיני ושמתי לב שהצפצוף הגיע מהשעון לידי שהתאפס על שעה עגולה 20:00.
אני רוצה לצאת מהמקום הזה!.
הנעתי את זרועי הימנית ופתאום הרגשתי כובד להזיז אותה, היד היתה כבדה מהרגיל ולא הבנתי למה. הרמתי את שרוולי בעזרת יד שמאל ולמולי נחשף גוש מתכת שעטף את כל זרועי. עני נפערו בהלם ורק אז נזכרתי שהרוצח כרת באכזריות את ידי, והרופאים שמו לי יד תותבת.
התנשפתי ברעד והתנערתי מהמחשבות על היד, הוצאתי באחת את האינפוזיה מורידי מה שהותיר כמה טיפות דם שלא באמת עניינו אותי.
קמתי מהמיטה ורגלי היחפות נגעו ברצפה הקרה הבוהקת בלבן. התחלתי ללכת אל מחוץ לחדר בהליכה מהירה.
המסדרון היה ריק. הכל היה חשוך מלבד כמה אורות פלורסנט שהיו על התקרה, אבל חוץ מיזה לא היה שם אף אחד.
נילחצתי והתחלתי ללכת יותר מהר.
״יש פה מישהו?!״ התחלתי לצעוק. קולי הדהד אל הקירות ואף קול לא נשמע. הסיטואציה שרק אני לבד נמצאת בה התחילה לחזור אלי, זה מרגיש כמו המשך למשחק החולני הזה! אבל לא יכול להיות! אני ראיתי שוטרים!.
המשכתי ללכת בכיוון שלא ידוע לי בחיפוש אחר יציאה.
״מה המצב שלה?״ שמעתי דיבורים מדלת שהיתי קרובה אליה שהייתה פתוחה למחצה ״הילדה המסכנה בנתיים תסבול מטראומה רצינית אבל מבחינה בריאותית אין לה שום דבר״
אלה היו קולות של שתי גברים, הם דיברו עליי. ״מעולה, אנחנו צריכים לקבל ממנה תשובות לגבי הרוצחים האלה ....רק בעזרתה אנחנו יכולים לתפוס אותם, זאת אומרת תפסנו חלק שהיו קרובים לזירת האירוע. תפסנו את הבוס שלהם אבל הוא לא מוכן להגיד לנו כלום....אף אחד מהם. לכן נאלצנו להוציא אותם להורג״.
מה!!!
הם תפסו את דן! וגם עוד חלק מהם! והרגו אותם?! לא יכולתי שלא לחייך אחרי ששמעתי את זה, אבל עדיין יש עוד שמסתובבים חופשי בחוץ. אני לא יודעת איך אני יתרום לחקירה הזאת אם גם לי אין מושג איפה הם.
״אתם הרגתם את כולם??״ היה בנימה שלו פחד.
" את אלו שהיו קרובים לזירת הפשע וסייעו לבוס שלהם כן הוצאנו להורג, אבל לבוס נתנו לחיות, לבנתיים״
״למה?!״
״בגלל שהוא יכול לספק מידע חשוב, פשוט עוד לא הוצאנו את זה ממנו, וזה למה אני כאן, כי אני רוצה שהמטופלת תדבר איתו..״
״אבל זה העבודה שלכם! המשטרה! למה אתם מערבים בזה את אמילי?!״
״אני לא באתי לדון איתך בנושא הזה לעומק רב, ד״ר קלארק אתה אמרת שמצבה תקין ואני בסך הכל רוצה לדעת אם היא תבוא לדבר עם הרוצח הזה בחדר החקירות או לא!״
״אבל בנוסף לזה אמרתי שהיא תחווה טראומה שכניראה תמשיך לכל חייה! אז למה להעצים את הטראומה בכך שהיא תראה את מי שרצה להרוג אותה מול העניים שלה!?! זה עלול להיות מסוכן עבורה אדוני השוטר״
״אנחנו נאלצים לקחת סיכון במקרה הזה״
השתררה שתיקה ממושכת.
״אוקי! אני מאשר לך לקחת אותה לחקירה , אבל רק לכמה דקות״
״תודה וערב טוב״
צעדים התקדמו לפתח הדלת, התחלתי ללכת בחזרה. ידעתי שאני לא יספיק ויראו אותי אז הלכתי לחדר מדרגות וסגרתי על עצמי את הדלת.
הצצתי על השוטר שהלך ישר במסדרון.
מחשבות התרוצצו שוב ושוב בראשי, רוצים שאני ידבר עם דן! איך אני יסתכל על הבנאדם הזה בכלל!? למה מחליטים את זה בשבילי!?
חלפו כמה שניות והחלטתי לפתוח את הדלת, פתחתי ויצאתי החוצה ואז שמעתי את קולו של השוטר צועק ומתקרב תוך כדי ריצה ״היא לא בחדר שלה!!״.
רצתי בחזרה אל הדלת כדי להתחבא שוב אבל הוא הספיק לראות אותי. ״מה את עושה מחוץ לחדר שלך?״ הוא התנשף .
״א-א-אני חיפשתי את השירותים״ אילתרתי מיד.
״אוקי בואי איתי בבקשה אמילי״ הוא אחז בידי.
״לאן אתה לוקח אותי?״ אמרתי בקול רם.
״לתחנת משטרה לשאול כמה שאלות זריזות״ הוא אמר בלי להסתכל עלי ורק האיץ את הליכתו.