צעדתי על הדרך הסלולה המובילה לשום מקום, התנשפתי מהריצה חסרת המעצורים ששהיתי בה...
רציתי רק לברוח מהאיש הפסיכופת הזה לבסוף כן הצלחתי, אבל הרגשתי תחושה מעוררת בחילה כשנזכרתי בפרצופו החף מפשע של האיש שכוב חסר אונים על הרצפה הספוגה בדם שלו....
עם כל צעד שלי, תחושת האשמה התחזקה יותר ויותר.....
בסופו של דבר, אני גרמתי לו למות.....
אני הובלתי אותו אל הרוצח הזה!...
עצרתי וכרעתי על הרצפה.....
הקאתי, הוצאתי את הכל....
רק רציתי להוציא את המראה הנורא הזה
למה זה היה מגיע לו?
למה הוא הרג אותו!?.....
קמתי ממקומי באיטיות...
הסתכלתי סביבי.....
הייתי על הדשא, עקפתי את הכביש המהיר בניסיון לברוח ממנו....
ראיתי רחוב הומה אדם מרחוק....
זה היה מקום שלא הכרתי, לא ראיתי שלטים שמראים איכן אני נמצאת.....
אבל החלטתי ללכת בעקבות רחש הרחוב וללכת לאינשהו, רק לא אחורה
כשלתי לכיוון הרחוב....
שעת בוקר מוקדמת.....
עננים אפורים, ושמש שביצבצה מהם כיסו כעת את השמים....
עכשיו הבנתי שהייתי שכובה בתוך תא המטען מהערב!.....
מי יודע לאן הוא רצה להוביל אותי!?...
מי יודע איפה אני נמצאת עכשיו!?...
מה אם ההורים שלי!? והחברות, ואדי?
אוטומטית נגעתי בכיס האחורי של מכנסי, כדי לקחת את הנייד...
אך הלב שלי החסיר פעימה, כשבכיס לא היה שום זכר אליו.....
כניראה השארתי אותו בתוך תא המטען!
הגעתי לרחוב....
כל האנשים היו עסוקים, מיהרו לעבודתם ולעיסוקם....
הם חלפו על פני, רובם הסתכלו עלי לרגע והמשיכו בדרכם, כאילו אני נערה מטורפת שכדאי שלא יתקרבו אליה...
אבל אף אחד לא ידע שכרגע ברחתי מכזה מטורף....
ניסיתי לפחות את מזלי לברר איפה אני נמצאת.....
התקרבתי לאיש לבוש בחליפה שחורה מכובדת ושאלתי במהירות "סליחה אדוני?" אבל הוא אפילו לא התייחס אלי והמשיך בדרכו....
ניסיתי את זה על עוד כמה אנשים, אבל גם הם עשו את אותו הדבר......
בטח שיערתי שאני ניראת מוזנחת מידי למקום הזה.....
YOU ARE READING
קרב עד המוות!
Horrorחייה של אמילי, נערה בת 16 שגרה בבית נורמלי....משתנים והופכים לבלתי רגילים.... כי קבוצת רוצחים אכזריים חוטפים אותה... !ושולחים אותה לתוך משחק רצחני שבו היא חייבת להילחם ראש בראש בקרב עד המוות ובמשחק הזה.... רק אחד נישאר חיי...
