עדיין עמדתי שם...
קפואה במקומי.....
לא מאמינה למראה עניי....
אבל הוא פשוט לא אמר כלום, הוא רק התסכל עלי במבט עצוב עם דמעות בעיניו.
התקרבתי אליו לאט...
עדיין בשוק ממנו...
עד שהתחלתי לרוץ, פשוט לרוץ
כשעמדתי לידו הוא לחש ''אמילי הכל בסדר?'' ובתגובה לכך פשוט חיבקתי אותו חזק.
והוא חיבק אותי בחזרה...
החיבוק הזה הוציא ממני הכל, בלי שליטה התחלתי לבכות, וכשהרגשתי טיפה שנחתה על ראשי הבנתי שגם הוא בוכה..
הסתכלתי עליו, לא רציתי להתנתק ממנו, בלעדיו הייתי יכולה למות בוודאות! הוא הציל את חיי, אני חייבת לו על זה.
ולא אכפת לי שהוא עדיין כועס על המיקרה עם רייצ'ל ומובן שהוא כועס, אני לעולם לא יתן לו להמשיך לכעוס עלי,אני לעולם לא יתן לו סיבה נוספת לשנוא אותי.....
אני אוהבת אותו.
''אני מצטערת על הכל, באמת!'' אמרתי ישירות לתוך עיניו.
'' זה בסדר, די הכל בסדר! אנחנו רק צריכים לצאת מכאן ונוכל לדבר על הכל'''
התנתקנו מהחיבוק, המשפט הזה עורר אותי מחדש אל המצב הנוכחי שלנו.
''רגע! דילן! רק רגע! מה עם האחרים? גם הם בחיים?'' בלעתי רוק, חוששת מהתשובה שלו ''בבקשה תגיד לי שהם בחיים!!''
המבט שלו היה לחוץ ''לא, הם לא בחיים, הם מתים! כולם מתים!''
השתתקתי לרגע אבל אז אמרתי ''אז איך אתה בחיים? אני נשבעת שכשראיתי את הרוצחים במסיכות מרימים אותך אחרי שהתאבדת,היית ניראה חיוור לגמרי, איבדת הרבה דם!'' הפסקתי קצת את שטף דיבוריי ''היית ניראה מת!, הם בעצמם אמרו שאתה מת!''
''ככה הם חשבו, אבל אחרי שדקרתי את עצמי לא הייתי בטוח שאני הולך למות''
כיווצתי אליו גבות בשאלה
''לא דקרתי את עצמי בלב, אלא בבטן, אמילי,הייתי יכול למות מזה אבל אני לא!''
''ואיפה היית עד עכשיו? לאן לקחו אותך?''
''לסיוט של כל אחד'' הוא השפיל מבט ''החדר היה ניראה כמו חדר מתים, שורות על גבי שורות של גופות של נערים ונערות שהיו במשחק הזה''.
''אני כל כך מצטערת'' שמתי יד על פי
ניזכרתי באחותו, הוא ראה אותה, מתה, בתוך החדר הזה ....
''אז בהתחלה שיחקתי את עצמי מת שרוצח במסיכה שאחראי על הגופות נכנס לשם, וכשהוא יצא ראיתי לידי עמדה של תרופות פלסטרים תחבושות וכל מיני.....אז טיפלתי בדקירה בבטני, חיכיתי שם בשיא הפחד כמה שעות, השתדלתי כמה שפחות לדבר כמו מטורף אל רייצ'ל'' הוא גיחך וקולו נשבר ''ואז כשראיתי שלא מכניסים אף גופה החלטתי לצאת וראיתי את כל הגופות של הרוצחים מוטלים על הריצפה, המורדים סיפרו לי את כל מהלכם ושיתפו איתי פעולה....לצערי הם מתו ברגע האחרון באתי לכאן ששמעתי צרחות מהחדר הזה''
״כל המורדים מתו?״
״אין אחד שנישאר בחיים״
״והרוצחים במסיכות? כמה הם נשארו?״
״אני לא יודע, הם באו בכמות מטורפת הם אפילו ניסו להרוג אותי,אבל אחרי שהמורדים האלו מתו אני לא מצאתי אף רוצח, רובם מתו, אבל לא ראיתי מספיק גופות שלהם על הריצפה ....אני חושב שהם ברחו״
ניזכרתי בדן ״גם דן ברח, הוא אחראי לכל המשחק הזה! הוא בטח פקד עליהם לברוח איתו!״
״כן את צודקת!״ הוא אמר
״לאן הם כבר יכולים לברוח??״ פחדתי לשאול, ידעתי בתוך תוכי שהם לא ירפו מאיתנו עד שכולנו נמות, גם אם הם ברחו, הם עוד לא השיגו את מה שהם רצו...
אותנו!
״אין לי מושג...אבל אנחנו הולכים לחפש יציאה מכאן, לא לחפש להרוג אותם...הם רבים מאיתנו ...נצא מכאן! נתקשר מיד למשטרה והסיפור הזה יגמר!״
״יש לך פה טלפון?״
״לא.....לאף אחד אין, אבל נמצא משהו, בואי״
הוא שם יד על גבי והוביל אותי לדלת
הסתובבתי אחורה לשניה....והרגשתי תחושת בחילה כשראיתי בפעם האחרונה את אח שלי...
ולחשוב שרק לפני כמה שעות ידעתי שהוא אח שלי...
״אני מצטער על אח שלך אמילי״ הוא לחש
לא רציתי להגיד כלום גם לא רציתי לשאול איך הוא יודע רק רציתי לא לראות עוד את המקום הזה...
הלכנו שוב במסדרון הלבן והמואר
השקט שוב הפחיד אותי....הפעם היו גופות בכל מקום
שמתי יד על פי וניסיתי להפסיק את הבחילה שהרגשתי, ובנוסף גם את הריח הנוראי של הגופות ....
אני לא יכולה להגיד שהתרגלתי למראה הזה ולריח הזה עם כל הפעמים שראיתי את זה.....לא ניראה לי שאף אחד אי פעם יכול להתרגל לזה.
ניסיתי לשמור על קור רוח והמשכתי ללכת ולדלג על הגופות הדוממות השוכבות עם עיניים פקוחות לרווחה, היה נדמה שחלק מהם מסתכלים עליי וזה הפחיד אותי לגמרי. ידעתי לזהות את הרוצחים וידעתי לזהות גם את המורדים, הרוצחים שכבו על הריצפה עם מסיכות על פניהם, ואילו המורדים היו נטולי מסיכות עם עניים פקוחות לרווחה.
היינו קרובים לדלת אחת, ואז קפצתי ששמעתי.
״פאק! תתכופפי!״ מייק לחש אלי.
בלי להבין פשוט התכופפתי בהלם ״מה קרה? מה ראית?״
״יש מישהו בחדר!!״
נותרתי בהלם ״יש לך אקדח?״
הוא הניד את ראשו מצד לצד באטיות...
ואז קלטתי אקדח מזווית העין שהיה תחוב בתוך כיס מכנסיו של אחת הגופות,לכולם היו אקדחים אבל הוא היה הכי קרוב אלי אז החלטתי לעשות את מה שעשיתי...
״אנחנו חייבים לקחת את האקדח הזה,אני יביא עוד אחד גם בשבילך״ אמרתי.
באתי לקום אבל אז דילן אחז בידי ״אל תקומי! הוא יכול לראות אותך מהדלת אם תקומי!״ הוא לחש ״תזחלי הכי מהר שלך״
שמעתי לדבריו והתחלתי לזחול.
התקרבתי לגופה ובדרך אליה הידיים והרגליים שלי התכסו בדם של הגופה.
נגעתי באקדח עם ידיי המלאות בדם והוצאתי אותו בזהירות, .הוא היה ניראה כגבר בשנות הארבעים לחייו שיער מאפיר, עיניו עצומות, ניסיתי לנשום כמה שפחות את ריח הגופות הנוראי, לקחתי אוויר מהפה והוצאתי דרך האף.
אחר כך השלכתי על הרציפה את האקדח והוא עשה את דרכו אל עבר דילן.
אבל ההיתנגשות עם האקדח והריצפה יצר רעש....
הלב שלי עצר מלפעום .
הפניתי את ראשי אל דילן והוא שם אצבע על שפתיו, והוציא אותה ״תקחי מהר ותחזרי ״ הוא אמר בתנועות שפתיו
זחלתי על עבר הגופה השנייה, הוא היה מורד, אני חושבת שהוא היה הכי צעיר שראיתי שם עד כה, הפניתי את ראשי לקיר הקרוב כדי לא להמשיך לראות את הגופה שהספיקה קצת להרקיב.... ניסיתי להוציא בכוח את האקדח שהיה תחוב בין ידיו הכחולות,
משכתי, שוב, ושוב, והפעם חזק יותר.
YOU ARE READING
קרב עד המוות!
Horrorחייה של אמילי, נערה בת 16 שגרה בבית נורמלי....משתנים והופכים לבלתי רגילים.... כי קבוצת רוצחים אכזריים חוטפים אותה... !ושולחים אותה לתוך משחק רצחני שבו היא חייבת להילחם ראש בראש בקרב עד המוות ובמשחק הזה.... רק אחד נישאר חיי...
