רק דרוש מגע

99 8 9
                                    


"פאן, אתה מבין מה כל זה אומר? יש לנו סיכוי ממשי מזה חמש מאות שנה למצוא אותן" קול נשי מוכר חודר לאוזניי מבעד לטשטוש.

"ששש, אני יודע. עכשיו זה לא הזמן לדון בזה" הקול הזה מוכר לי...פאנריס?

"היא לא זוכרת עדיין הכל...אני לא יודע אם היא תזכור בכלל" הוא נשמע כל כך...עצוב?

אני מרגישה כל עצם בגופי, אנחה חלושה בוקעת מפי.

"את ערה! איזה הקלה" הקול הנשי קרוב אליי כל כך עד שאני מריחה אותה, משב רוח הרים צלול.

"חשבתי שאיבדנו אותך שוב" היא מחזיקה את ידי ואני מרגישה את לחייה החמה.

"שוב?" קולי מחוספס וגרוני דואב מכל הצרחות.

אני פוקחת את עיניי, מנסה להבין היכן אני נמצאת, זה לא נראה כמו בית חולים.

אני שוכבת במיטה ענקית עם מצעים רכים למגע, אני מרגישה את הלחץ העדין של החבישות על עורי אבל הכאב נסבל.

אני מנסה לפקס את ראייתי על הבחורה שמולי. היא לא אנושית...עורה כחול חיוור מנצנץ בסימונים החרוטים לאורך פנייה העדינות. עיניה זהובות כשמש קיץ ושיערה הארוך כצבע שדה החיטה.

"יפה כל כך" אני לוחשת מבלי לשים לב.

היא פורצת בצחוק ומחייכת חיוך רחב שחושף שיניים צחורות כשלג.

"תמיד היית מגזימה במחמאות, אבל רק כלפיי" היא קורצת לי.

אני ממצמצת פעמיים ,מוודא שאני לא הוזה. בן רגע בבואתה משתנה לחלוטין, ועומדת מולי אותה הבחורה אך הפעם נורמלית לחלוטין, בתספורת א-סימטרית קצרה בבגדי עור צמודים.

"איך? אני בוהה בה פעורת עיניים.

"איך מה?" היא שואלת אותי בחיוך.

אני מנענעת את ראשי, רק חסר שיחשבו שאני משוגעת עם כל ההזיות שאני חווה.

"איפה אני?

"את בדיוק איפה שאת אמורה להיות" קולו של פאנריס נשמע מקצה החדר. בור נפער בבטני ברגע שאני שומעת אותו.

"ואיפה זה בדיוק?" שאלתי מהוססת. "אני מתה?"

"שומו שמיים. את חייה, נושמת ושלמה" היא מחייכת אליי שוב ,עדיין מחזיקה בידי.

"טוב, לא בהכרח שלמה..." קול נוסף, מחוספס ונמוך מהדהד מקצה החדר.

הראייה שלי סוף סוף חוזרת לקדמותה ואני מצליחה לאמוד את הדמויות הנוספות בחדר המוחשך.

"לא בהכרח שלמה..." אני חוזרת על דבריו. הגבר שדיבר אליי הוא אותו שומר ראש מהמועדון שהעיף את המטרידן, קירח עם זקן כהה מעוצב, לבוש במכנס וחולצת עור שחורים, ראשו מקועקע עד אפס מקום ו...זוג קרניים בולטות לו מהמצח. קול לא ברור נמלט מפי ברגע שקלטתי לא רק את קרניו המעוקלות כלפי מעלה אלא גם את עיניו האדומות כלהבות ורגליו...פרסות עצומות במקום נעליים.

Memories  Of Chaos: בין אבדון לכמיההWhere stories live. Discover now