Memories Of Chaos: בין אבדון לכמיהה

תהומות הגורל

 הסוף מעולם לא הרגיש קרוב כל כך. ריח של פרווה רטובה והבל פה של כלב חדר לנחירי.

עיני היו עצומות וחיכיתי, חיכיתי לסוף שנראה אין סופי.

למה הוא לא תוקף אותי? מסיים הכל בביס אחד כמו שהוא עשה למפלצת זיקית הזאת.

קול נהימות וגרגור הדהדו מסביבי.

פתחתי את עיני לכדי סדקים קטנים, הזאב גער מעליי, שיניו חשופות ונחיריו העצומים מתכווצים ומתרחבים עם כל נשימה שהוא עושה, מעיף את שיערות ראשי קדימה ואחורה.

הרמתי את ראשי כלפי מעלה והבטתי בזאב העצום, עיני הזהב שלו להטו כמו השמש ופרווה השחורה התמזגה עם שמי הלילה.

"אתה לא הולך לאכול אותי? כלב טוב... כלב טוב..." לחשתי לו כשהתחלתי להתרומם לאט ובזהירות. מקפידה לא לעשות תנועות חדות.

הוא ניער את הראש שלו כך שחתיכות של ג'יפה כחולה עפו לכל עבר, הרמתי את ידי להגן על הפנים שלי מהשיירים המסריחים.

הוא המשיך להתנער כך שכל הפרווה שלו התנערה עד לקצה הזנב והוא החל לזהור. הסטתי את מבטי כדי לא להסתנוור עד שהאור נמוג.

חזרתי להביט בזאב והקלה הציפה אותי. פאנריס עמד מולי עם זעם בעיניו.

"יכולת להיהרג" הוא נהם בשקט.

הבטתי בו בדממה, לא מאמינה למראה עיניי אך בו זמנית לא מופתעת. הייתי צריכה לדעת. לא, ידעתי.

מעבר בין עולמות, שדים, מפלצות. אל ויקינגי אחד לא היה אמור להפתיע אותי. פאנריס מהמיתולוגיה היה זאב עצום, ידעתי את זה אבל עכשיו נוכחתי לגלות שהוא יכול לשנות צורה.

"אני מצטערת" לחשתי.

"הייתי צריכה להאמין לך..."

הוא רק נהם בחזרה והושיט לי את ידו לעזור לי ללכת בסבך של האבנים והעצים השבורים.

ההליכה שלי הייתה איטית מדיי, לא רציתי להראות סימני כאב למרות שרגלי נפצעו כשברחתי כי הייתי ללא נעלים. פאנריס הוביל את הדרך בקושי מביט בי מאחור אבל הרגשתי שהוא מודע לכל צעד ולכל נשימה שעשיתי.

התביישתי במה שקרה, לא האמנתי לו. לא סמכי עליו. אני יכולה להבין למה הוא כועס ולא רוצה לדבר איתי.

עדיף שאתן לו להירגע במקום להלהיט את כל המצב יותר.

נתקלתי בגבו הקשה ונהדפתי לאחור.

"בואי" הוא מושיט לי את ידו.

אני מביטה בו בהיסוס.

"את פצועה, רגלייך מדממות. אני ארים אותך"

"אני מסוגלת ללכת לבד" עברתי אותו והתחלתי להתקדם במדרון.

הוא נהם והתקדם מאחור מרים אותי בבת אחת על כתפו.