פאק, פאק פאק. הלמתי בקיר השיש במקלחת באגרופי. התכווצתי מהכאב החד שפילח בכף ידי היכן שהחתך נחבש. המים החמים השפריצו עלי מלמעלה, העלו אדים מבשרי ושטפו את ריח העשן משערי. המים זרמו מגופי כנהרות כחולים מהאיפור שנשטף ממני והתנקזו בקרנבל של צבע דרך פתח הניקוז כשהם מנצנצים את דרכם לחשכה.
כנראה השתגעתי. משהו היה כל כך לא תקין איתי. חזיונות מהעבר? חלומות שצפו מהתת מודע? חיים קודמים? כל חלקיקי המידע שצצו לי בראש גרמו לי למיגרנה עצבנית.
פאנריס... השם שלו לא היה זר לי על הלשון משום מה, אבל מעולם לא נתקלתי בשם מוזר כל כך.
התבוננתי בידי הפצועה.החבישה שוב נצבעה באדום. החתך לא היה עמוק מדיי עם זאת הרגשתי הבלחת כאב עם כל פעימת לב.
אולי היה לו מרוח איזה סם על העור? וכשהוא נגע בי זה חדר לי לזרם הדם? נענעתי את ראשי מהמחשבה.
הנה, שוב התחלתי למלא את ראשי בשטויות. הוא לא נראה כמו אחד שמשתמש...בטח שלא בזמן עבודה. אבל איך אחד כזה נראה בכלל? אי אפשר האנת לשפוט אף אחד מהמראה החיצוני שלו. מי שהיה מסתכל עליי, בחיים לא היה אומר שאני עושה דוקטורט באסטרופיזיקה.
אני באמת חייבת להפסיק לצפות בכל סרטי דוקו פשע, נאנחתי בכבדות. המים החמים זרמו במורד כתפי וגבי הרגיעו את הלחץ שהצטבר אצלי.
השענתי את מצחי על השיש החם , המים הרתיחו את עורי, שבוודאי כבר נצבע בשני.
***
הבטתי בשעון הטלפון , השעה הייתה רק 3 בלילה. שחררתי נשימה כבדה וצפיתי באור הקלוש של תאורת הרחוב בוקע מבעד לתריסים.
חתכנו מוקדם מהמסיבה, לאף אחת מאיתנו כבר לא היה מצב רוח לחגוג והבנות התעקשו שנלך לחבוש את ידי בצורה נורמלית. אוף, שנאתי להיות הורסת מסיבות.
הכל השתבש מאותו היום במעבדה כשתפסתי את ג'וש מוחק את נתוני הלוויין ששודרו למחשב שלי. מאז אני רק בצניחה חופשית, אני פשוט הגשתי לו את עזיבתי על מגש של כסף.
התרוממתי מעצבים והתיישבתי במיטה. אני לא אתן לאיש הקטן הזה, לגבר החסר ביטחון והמיזוגיני הזה את התענוג לראות אותי בורחת עם הזנב בין הרגליים בגלל משהו שהוא עשה-דחייה שהוא לא היה יכול להתמודד איתה. זעם התחיל לבעבע בתוכי כמו הר געש על סף התפרצות.
מאיפה השינו הזה הגיח בי פתאום?
נבהלתי מהכעס שאני חשה ומהביטחון העצמי שצף בי.
איפה כל העוצמה הזאת הייתה לפני חודשיים כששתקתי ולא הקמתי מהמומה באותו הרגע שתפסתי אותו? נתתי לו להשפיע עליי עם כל הגזלייט שעשה לי וההתעללות הבלתי פוסקות מאז שסירבתי לצאת איתו. הבחורה היחידה במחלקה שנשלטת על ידי גברים, איזה כוח היה לי כנגדם? מילה שלי כנגד שלו.
אני לא אתן לו לנצח, אני לא אפסיד את המלגה שזכיתי בה ביושר! אני חכמה מרוב הגברים שם ולא פחות טובה!
השעה כבר הייתה 3:40 הד צעדי פלח את הדממה לאורך מסדרונות המעבדות החשוכות. תחושה משונה, כאילו מישהו עוקב אחרי לוותה אותי מהרגע שיצאתי מהבית אבל כשהבטתי לאחור, לא היה שם איש.
עדיף כך, לא אצטרך להיתקל באנשים לא רצויים.
אני רק אוציא את הנתונים שלי מהמחשב לענן ואשב מחדש על האנליזות לראות איפה הכל התחיל להשתבש, אולי אצליח להציל חלק מהמידע ולהציג משהו בפני הוועדה. אני עוברת בראשי על כל מה שעליי לעשות עד שאני מוצאת את עצמי עומדת בפתח המעבדה.
אור כחול קלוש בקע מבעד לחריץ הדלת, וצמרמורת חלפה בגבי. כל אינסטינקט זועק לי לא להיכנס. אני פותחת את הדלת באיטיות וקול המהום מרוחק בוקע מקצה המעבדה. מה את עושה טיפשה? רוצי! אני מנענעת את ראשי.
ערפל מתפזר לרגלי. רוצי.
ערפל? אולי אחד ממכלי החנקן שלנו נוזל? מישהו בוודאי שכח לכבות את אחד המכשירים ובגלל זה יש רעש ואור שבוקע מהמסכים. אני מחפשת הסבר הגיוני שירגיע את תחושת הפחד שצצה אצלי.
אני לא מסוגלת להיכנס למעבדה, משהו בתוכי עוצר בעדי. אני מישירה את מבטי לתוך המעבדה ואישוני מתכווצים בכאב.
להבה כחולה במרכז החדר מסתחררת סביב עצמה, יוצרת דיסקית אור שגדלה מרגע לרגע. ערפל מתפזר לאורך המעבדה ומקפיא את כל מה שנקרה בדרכו. קול ההמהום מתחזק לכדי שריקה צורמת שגורמת לי לאטום את אוזני בכאב.
רוצי!
אני לא יודעת מאיפה מגיעה תחושה הסכנה העמוקה הזאת אבל אני יודעת במאת האחוזים, שעכשיו זה הזמן לברוח.
אני רצה מבלי להסתכל לאחור, מהר כל כך שריאותיי עולות באש ורגליי שורפות.
אני לא יודעת ממה אני בורחת, מה שכן, לא כדאי לי להישאר ולגלות. אני כל כך קרובה ליציאה מהבניין, רק עוד קצת... רק עוד קצת נשאר.
אני מתבוננת לאחור לראות האם האור מתקרב אליי ונתקעת בעוצמה במכשול שזועק. אני עפה לאחור מההדף.
YOU ARE READING
Memories Of Chaos: בין אבדון לכמיהה
Fantasyסיפור זה מכיל תיאורים גרפים של אלימות ויחסי מין. 🔞 ~ פנטזיה רומנטית~ "אלפי גלגולי חיים, אלפי מיתות ואלפי לידות שלי ממלאות את תודעתי, חלקם טרגיים רובם מאושרים. לבשתי אלפי פנים ואלפי צורות אך בכולם הופיע הוא." אחרי שלושה תארים באסטרופיזיקה, ברוק חשב...
